פסחיםצא:
טוען את הדף…
פְּרִיצוּתָא. גּוּפָא: אִשָּׁה בָּרִאשׁוֹן — שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּבַשֵּׁנִי עוֹשִׂין אוֹתָהּ טְפֵילָה לַאֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִשָּׁה בַּשֵּׁנִי — שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּרִאשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִשָּׁה בָּרִאשׁוֹן — עוֹשִׂין אוֹתָהּ טְפֵילָה לַאֲחֵרִים, בַּשֵּׁנִי אֵין שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ כָּל עִיקָּר. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״, וַאֲפִילּוּ נָשִׁים. וְכִי תֵּימָא, אִי הָכִי אֲפִילּוּ בַּשֵּׁנִי נָמֵי? כְּתִיב: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא״. אִישׁ — אִין, אִשָּׁה — לָא. וְכִי תֵּימָא, אִי הָכִי אֲפִילּוּ טְפִילָה נָמֵי בַּשֵּׁנִי לָא? אַהֲנִי ״כְּכׇל חֻקַּת הַפֶּסַח״ לִטְפִילָה בְּעָלְמָא. וְרַבִּי יוֹסֵי מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב בָּרִאשׁוֹן: ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״ — וַאֲפִילּוּ אִשָּׁה, וּכְתִיב בְּפֶסַח שֵׁנִי: ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״, נֶפֶשׁ — וַאֲפִילּוּ נָשִׁים. וְאֶלָּא: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא״, לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קָטָן מִכָּרֵת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: כְּתִיב בָּרִאשׁוֹן ״אִישׁ״, אִישׁ — אִין, אִשָּׁה — לָא. וְכִי תֵּימָא, אִי הָכִי אֲפִילּוּ טְפִילָה נָמֵי לָא? אַהֲנִי לֵיהּ ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״ לִטְפִילָה. וְכִי תֵּימָא, אֲפִילּוּ בַּשֵּׁנִי נָמֵי. מִיעֵט רַחֲמָנָא בַּשֵּׁנִי, דִּכְתִיב: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ״, אִישׁ — אִין, אִשָּׁה — לָא. מִמַּאי קָמְמַעֵיט לֵיהּ? אִי מֵחִיּוּב — הַשְׁתָּא בָּרִאשׁוֹן לָא, בַּשֵּׁנִי מִיבַּעְיָא? אֶלָּא לָאו, מִטְּפִילָה. וּמַאי ״אִישׁ״ דְּקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? אִי נֵימָא: ״וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת וְגוֹ׳״ — הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר: אִישׁ זוֹכֶה, וְאֵין קָטָן זוֹכֶה. וְאֶלָּא ״מֵאִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״, הָא מִדְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְהַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּשׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד. אָמַר לָךְ: אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לְפִי אׇכְלוֹ״. מַאי ״אִישׁ״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִשָּׁה בָּרִאשׁוֹן חוֹבָה וּבַשֵּׁנִי רְשׁוּת, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אִי רְשׁוּת, אַמַּאי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? אֶלָּא אֵימָא: בַּשֵּׁנִי רְשׁוּת וּבָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. כְּמַאן — כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ גֵּרִים, שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. תָּנוּ רַבָּנַן: פֶּסַח וּמַצָּה וּמָרוֹר, בָּרִאשׁוֹן — חוֹבָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — רְשׁוּת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בָּאֲנָשִׁים חוֹבָה וּבַנָּשִׁים רְשׁוּת. אַהֵיָיא קָאֵי? אִילֵּימָא אַפֶּסַח, פֶּסַח כׇּל שִׁבְעָה מִי אִיכָּא? וְאֶלָּא אַמַּצָּה וּמָרוֹר, אֵימָא סֵיפָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בָּאֲנָשִׁים חוֹבָה וּבְנָשִׁים רְשׁוּת, לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בַּאֲכִילַת מַצָּה דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״ — כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ, יֶשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה. וְהָנֵי נָשִׁים, הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ, יֶשְׁנָן בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה! אֶלָּא אֵימָא: פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר, בָּרִאשׁוֹן — חוֹבָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — רְשׁוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פֶּסַח בָּאֲנָשִׁים חוֹבָה, בַּנָּשִׁים רְשׁוּת. מַתְנִי׳ אוֹנֵן — טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ,עבדים וקטנים משום פריצותא - דמשכב זכור: אין שוחטין עליה כל עיקר - ואפי' טפילה דלא שייכא ביה מידי ואי אכלה ביה הוה פסח נאכל שלא למנויו וה"ה לעבדים דאין אוכלין בו וכי אכלי עבדים ונשים בראשון שהן רשות בו אבל בשני לא דאפי' מרשות אימעוט כדלקמן: במכסת נפשות - מדלא כתב אנשים אפי' אשה במשמע: כתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא - והכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת כי קרבן ה' כו' כי לשון שימוש אי כשקרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפרק מי שהיה טמא (לקמן פסחים צג.) אליבא דר"י א"נ קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא: וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא - דאע"ג דאראשון קאי מיהו כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשינן וגמרינן בה כרת לקמן (שם) האי חטאו ישא מונשא חטאו דמברך את השם דכתיב ביה את ה' הוא מגדף ונכרת וגו' והוי כמאן דכתיב נפש בגופיה: ואלא האיש - דגבי פסח מאי עביד ליה ליכתוב חטאו ישא ותו לא: כתיב בראשון איש - לקמן בעי מאי איש כתיב בראשון: איש זוכה - לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לצורך אחרים או קיבל מתנה לשם אחרים כדכתיב ויקחו איש שה לבית אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח: אלא מאיש לפי אכלו - דריש ליה למעוטי אשה: והא מדר' יוסי סבר לה כר"ש - דאין שוחטין פסח בבמת יחיד מולא תוכל לזבוח: ר"ש נמי סבר לה כר' יוסי - דיליף מאיש לפי אכלו ששוחט פסח על היחיד דאי לא ס"ל כוותיה ממאי דהאי באחד לדרשא דידיה אתא הא טפי משמע שפיר כר"י דאין שוחטין על היחיד: לפי אכלו - בלאו איש נמי נפקא לן מלשון יחיד דשוחטין פסח על היחיד ואיש דרשינן ליה למעוטי אשה: רשות ודוחה את השבת - בתמיה: ידקדקו בו - משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם: הכי גרסינן תנו רבנן פסח מצה ומרור בראשון חובה כו' - בראשון לילה הראשון: אהייא קאי - מכאן ואילך רשות דתנא קמא אי נימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא: ואלא אמצה ומרור - ועלה מהדר ר"ש אף בראשון דקאמרת חובה באנשים הוא דהויא אבל בנשים רשות: לית ליה לר"ש - והא ליכא למימר דליהדר אמרור לחודיה דסתמא מצה ומרור בהדי הדדי כתיב על מצות ומרורים וכשם שנשים באכילת מצה חובה הכי נמי במרור: הואיל וישנן בבל תאכל חמץ - דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב (במדבר ה׳:ו׳) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו': אלא - הכי קאמר פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וקאי האי מכאן ואילך אמצה ומרור ור"ש פליג אפסח דקאמרת בראשון חובה באנשים הוא דהוה חובה אבל בנשים רשות ורבי שמעון לטעמיה: מתני' אונן טובל ואוכל את פסחו לערב - ואף על פי שעדיין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י׳:י״ט) הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקודש (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש מתוך שנאסרו עד עכשיו בקדשים אצרכינהו רבנן טבילה ואף על פי שמחוסר כפורים טבל אתמול אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאסור אנינות לילה מדרבנן ולגבי פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת: השומע על מתו - יום שמועה הוי אונן דרבנן:וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא אפי' אשה - ולא נפקא לרבי יוסי אשה מככל חקת הפסח דמהתם מפיק ר"י טפילה דאי לאו הנפש ההיא ככל חקת הפסח לא הוה מוקמינן אלא לטפילה כר' יהודה ואיש למעוטי חובה הלכך גלי הנפש ההיא דלא ממעטינן אשה מאיש: איש ולא קטן - תימה אמאי איצטריך דהיכן מצינו שחייב קטן במצות וי"ל דאיצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דס"ד דחייב לעשות פסח שני קמ"ל דשני תשלומין דראשון הוא ובפרק מי שהיה טמא (לקמן פסחים דף צג.) משמע דנפקא לן מקרא אחרינא ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) נמי קשה אמאי איצטריך איש פרט לקטן בבא על אשת איש ועל אשת אביו ועל הזכר ועל הבהמה: אי נימא מאיש שה הא מיבעי ליה לכדר' יצחק כו' - תימה לר"י דבריש פ"ב דקדושין (דף מב.) משמע דמילתיה דרבי יצחק מאיש לפי אכלו נפקא ואומר ר"י דהתם משום דמאיש שה מפיק לשליחות דלא מצי מפיק שליחות מאיש לפי אכלו לכך נפקא דרבי יצחק מאיש לפי אכלו אבל תלמודא דהכא נפקא ליה שליחות מדרבי יהושע בן קרחה ולכך מוקי איש שה לכדרבי יצחק דמשמע דמיירי בזכיה טפי מאיש לפי אכלו: איש זוכה ואין קטן זוכה - תימה אמאי איצטריך קרא והא קי"ל דאין שליחות לקטן ובפ' קמא דבבא מציעא (דף יב.) מוכח דזכיה מטעם שליחות וכי תימא מהכא קיי"ל דאין לו שליחות אכתי קשה אמאי איצטריך למעט דאינו זוכה הא אפילו לעצמו אין לו זכיה במציאתו אלא מפני דרכי שלום כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נט.) ויש לומר דדוקא מציאה אבל מתנה דדעת אחרת מקנה אותו עדיף כדמסיק בשנים אוחזין (ב"מ דף יב:) וכן בפרק התקבל (גיטין דף סד:) קאמרינן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אפי' לגבי קנין דאורייתא: רבי שמעון נמי סבר לה כרבי יוסי - תימה דילמא סבר לה כרבי יהודה ותרתי שמעת מינה כדאמרינן לעיל לרבי יהודה: שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול - תימה דבעי למימר דגרים מדקדקים ביותר ודמי להא דאמרינן (חולין דף ד.) כל מצוה שהחזיקו בה גרים וכותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ובירושל' גריס אמר רבי יעקב בר יצחק בשם רבי יוסי אין עושין חבורות של גרים שמתוך שהן מקולקלים אין מדקדקין ויביאוהו לידי פסול ובכל דוכתא נמי חזינן דגרים לא דייקי במצות כישראלים והכא קאמר דגרים מדקדקים יותר: