פסחיםעד.
טוען את הדף…
כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח? מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, וְתוֹחֲבוֹ לְתוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּמִין בִּישּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תּוֹלִין חוּצָה לוֹ. אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכָּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ: צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכָּלָא. גְּמָ׳ וְנַיְתֵי שֶׁל מַתֶּכֶת? אַיְּידֵי דְּחַם מִקְצָתוֹ חַם כּוּלּוֹ, וְקָמִטְּוֵי מֵחֲמַת הַשַּׁפּוּד, וְרַחֲמָנָא אָמַר ״צְלִי אֵשׁ״, וְלֹא צָלִי מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. וְנַיְתֵי שֶׁל דֶּקֶל? אַיְּידֵי דְּאִית לֵיהּ שִׁיבֵּי, מַפֵּיק מַיָּא וְהָוֵי כִּמְבוּשָּׁל. וְנַיְתֵי שֶׁל תְּאֵנָה? אַיְּידִי דִּמְחַלְחֵל, מַפֵּיק מַיָּא וְהָוֵה לֵיהּ כִּמְבוּשָּׁל. וְנַיְתֵי שֶׁל אַלּוֹן, שֶׁל חָרוּב, וְשֶׁל שִׁקְמָה? אַיְּידֵי דְּאִית בֵּיהּ קִיטְרֵי, מַפֵּיק מַיָּא. שֶׁל רִמּוֹן נָמֵי אִית בֵּיהּ קִיטְרֵי? שִׁיעִי קִיטְרֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּנַבְגָּא בַּר שַׁתָּא, דְּלֵית בֵּיהּ קִיטְרֵי. וְהָא אִיכָּא בֵּי פִסְקֵיהּ! דְּמַפֵּיק לְבֵי פִסְקֵיהּ לְבַר. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁשַּׁפּוּד שֶׁל עֵץ אֵינוֹ נִשְׂרָף, כָּךְ שַׁפּוּד שֶׁל מַתֶּכֶת אֵינוֹ מַרְתִּיחַ. אָמְרוּ לוֹ: זֶה חַם מִקְצָתוֹ — חַם כּוּלּוֹ, וְזֶה חַם מִקְצָתוֹ — אֵינוֹ חַם כּוּלּוֹ. וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְכוּ׳. תַּנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵיהוּ ״תּוֹךְ תּוֹךְ״. רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵיהוּ ״גְּדִי מְקוּלָּס״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ גְּדִי מְקוּלָּס דְּאָסוּר לֶאֱכוֹל בְּלֵילֵי פֶסַח בַּזְּמַן הַזֶּה — כׇּל שֶׁצְּלָאוֹ כּוּלּוֹ כְּאֶחָד! נֶחְתַּךְ מִמֶּנּוּ אֵבֶר, נִשְׁלַק מִמֶּנּוּ אֵבֶר — אֵין זֶה גְּדִי מְקוּלָּס. הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר נֶחְתַּךְ מִמֶּנּוּ אֵבֶר, דְּאַף עַל גַּב דְּקָא מִטְּוֵי לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ, אָמְרַתְּ לָא — נִשְׁלַק מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁשְּׁלָקוֹ בִּמְחוּבָּר. אָמַר רַבָּה: הַאי מוּלַיְיתָא — שַׁרְיָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא קָא בָּלַע דְּמָא! אֲמַר לֵיהּ: כְּבוֹלְעָהּ כָּךְ פּוֹלְטָהּ. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: נוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ? אָמְרִי: שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא בֵּית הַשְּׁחִיטָה דִּמְחַלְחֵל,מתני' כיצד צולין - שפוד של רמון. טעמא מפרש בגמרא: ונותן את כרעיו כו' - כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו וגו' כולו כאחד משמע: כמין בישול הוא זה - שמבשל בני מעיו בתוכו כמו בתוך הקדירה: תולין חוצה לו - תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה: לא על השפוד - של ברזל כדמפרש בגמ' שהמתכת כשמתחמם מקצתו מתחמם כולו ונצלה הפסח מחום השפוד שבתוכו שהפנימי מתחמם ע"י קצתו החיצון והוה ליה פסח צלי מחמת דבר אחר ורחמנא אמר צלי אש: אסכלא - גראיל"ש (גרדי"ל: אסכלה) בלע"ז וכולה חד טעמא: גמ' שיבי - קנלי"ר (קנילי"ר: לחרוץ חריצים לאורך) שעשוי שורות שורות: מחלחל - כעץ של ערבה ושל אגוז שיש להן מוח מבפנים: אלון - יושנ"א (יישנ"א: אלון) שהוא קשה: איידי דאית בהו קיטרי - ובעי למישעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוה ליה פסח מבושל: שיעי קיטריה - ואין צריך להעביר סכין עליהם: בנבגא בר שתא - נטיעה בת שנתה: והא איכא בי פיסקי - ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים: דמפיק לבי פיסקי לבר - חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא עיילי לפסח: כשם שהשפוד של עץ - כשתולין אותו בתנור ומכוסה בטלה אין מה שבתוך הטלה נשרף שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה מרתיח מחמת חום מקצתו היוצא חוץ לטלה: אמרו לו - אע"פ שאין פנימי של עץ נשרף אבל פנימי של מתכת מרתיח שזה של עץ חם מקצתו לא חם כולו והוה ליה צלי אש וזה של מתכת חם מקצתו חם כולו ואפילו מה שמכוסה ממנו הלכך הו"ל צלי שפוד: רבי ישמעאל קוריהו תוך תוך - דנותן לתוכו ס"ל וכשמרתיחין ומתבשלין בתוכו נשמע קול רתיחתן תוך תוך כקול הסיר ל"א כתב בספרים ישנים תכבר לשון תוך ובר כלומר ממולא מבפנים ונראה מבחוץ כעין שממלאין גדיין ותרנגולין שלנו ודוגמא גבי אביגיל (שמואל א כ״ה:י״ח) חמש צאן עשויות ומתרגמינן חמש עאן תכברינן משם רבי קלונימוס: מקולס - לשון כובע נחשת דמתרגמינן קולסא דנחשא (שם יז) דסבירא ליה תולין למעלה בראשו ונראים ככובע נחשת על ראש גבור: איזה גדי מקולס - דתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים ד' נג.) שאסור לאכול צלי (בערבי) פסחים בזמן הזה במקום שלא נהגו: כאחד - דדמי לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ: נשלק מיבעיא - קס"ד דנחתך והדר נשלק ומשעה שחתכו קודם צלייתו תו לא הוי מקולס: האי מולייתא - אינפלדור"א בלע"ז כמו שאנו ממלאין הטלאין והתרנגולין בין בשר לעצמות: שריא - ואפילו לא בישלו את הבשר שנותנים לתוכו מותר ואפילו מלחו כמליחת צלי דאי במליחה כל צורך לקדירה פשיטא: והא קא בלע - הטלה דם היוצא מן הבשר הכנוס בתוכו: פולטו - לחוץ ושואבו חום האור:מתני' כיצד צולין. ותוחבו לתוך פיו - אומר ר"י מש"ה תוחבו דרך פיו לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוי בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם: נחתך ממנו אבר אין זה מקולס - נראה לריב"א דמצוה לקלסו אבל משום הכי לא מיפסיל מדאמר לקמן בפרק האשה (פסחים דף פח:) גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן ופריך והא איכא חד דלא נפיק ומשני משום דלא אפשר דהיכי נעביד נייתי כל חד וניתנו אי דידי בעל מום הוה להוי האי פסח ואי לא להוי שלמים הא איכא חזה ושוק ופריך וניתי כל חד כהן בהדיה והשתא איך יעשו כן והא חזה ושוק דאסורים לזרים אי אפשר לצלותן עם הפסח וצריך לחותכן ולא הוי מקולס אלא משום הכי אין נפסל וכן תנא לקמן (פסחים דף עה.) חתכו ונתנו על גבי גחלים רבי אומר אומר אני שזה צלי אש משמע חתכו לגמרי מיהו רש"י פירש לקמן חתכו שלא הבדילו אלא צירמו בשנים ושלשה מקומות: האי מולייתא שריא - פי' בקונטרס אע"פ שלא מלחו אלא לצלי ולר"ת נראה דלצלי לא בעי מליחה כלל דלא מיבעיא כשנצלה הבשר יפה יפה ונפלט כל הדם דשרי דיותר מפליט ע"י האש מע"י המלח דמעשים בכל יום שמבשלים כבד אחר צלייתו אע"פ שמחמירים לבשלו אחר מליחתו אלא אפילו לא נצלה כל צורכו דלא נפלט כל הדם מותר אע"ג דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ד: ודף כב.) דאיכא לאו בדם האברים ה"מ דוקא כשפירש אבל כל זמן שלא פירש ולא יצא לחוץ שרי כדמוכח בפ' מפנין (שבת דף קכח.) דבשר טפל מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא אלמא יכול לאוכלו בלא מליחה ועוד דאמר בפ' כל הבשר (חולין דף קיא.) דכבד אחר שחלטוהו ברותחין או בחלא מותר לבשלו לפי שמצמיתין הדם בתוכו ואין מניחין אותו לפלוט דקאמר התם רב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין סבר רב פפא קמיה דרבא למימר חלייה אסור אמר ליה אי חלייה אסור איהו נמי אסור דכי היכי דפליט הדר בלע אלא ודאי חלייה נמי שרי דמצמית הדם ואין מניחו לפלוט ואפ"ה שרי באכילה ואין לאסור צלי שלא נמלח ולא נצלה כל צורכו משום שמחמת האש הדם נפרש מבפנים מצד זה לצד זה דמה שיוצא לחוץ משרק שריק ומה שנשאר בפנים אע"פ שפירש מצד זה לצד זה לא הוי כדם האברים שפירש דהא איכא מאן דאסר במסכת חולין (דף קיב.) לאכול ככר שחתך עליה בשר מפני דם הבשר שנכנס לתוכו ואפילו הכי משמע דבשר עצמו מותר אע"פ שלא יצא כל דמו ודבר תימה הוא לרש"י מה מועלת מליחה מועטת לצלי דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה אלא ודאי לא בעי מליחה כלל וכן קבל ר"י מר"ת ובהקומץ רבה (מנחות כא.) גבי מליחת קדשים דקאמר כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ויש דגרס בתר הכי אמר אביי וכן לצלי לא גרס לצלי אלא וכן לקדירה וכן כתוב ברוב ספרים והא דאמר בפרק קמא דביצה (יא.) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דבעי מליחה אלא שמנהג למולחו והא דאמר בכל הבשר (חולין קיג.) רב ששת מלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חד נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא דפריש מהאי גיסא דקאמר היינו שפירש לגמרי לחוץ אבל מבפנים שרי כדפרישית: כבולעו כך פולטו - בפ' כל הבשר (חולין קיא.) שרי כבדא עילויה בישרא בדיעבד משום דדם מישרק שריק התם לא שייך להזכיר כלל טעם של כבולעו כך פולטו שהדם נופל שם מבחוץ ושריק ואינו נבלע ומטעם כבולעו כך פולטו נמי לא הויא שריא התם גבי כבד אלא בדיעבד ואע"ג דבא למישרי הכא גבי פסח לכתחלה אע"ג דבני מעיו בתוכו ואיכא נמי כבד גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב (שמות י״ב:ט׳) ראשו על כרעיו ועל קרבו ואפילו מאן דאסר בכבדא עילויא בישרא לא קשה ליה מתניתין דפסח דמדרבנן אסר ובפסח לא החמירו אי נמי הוא יעמיד כגון שמלח בני מעים מליחה גמורה דאפילו לקדירה מתירו ר"ת על ידי מליחה גמורה ואפילו לפי מנהג העולם שאין מבשלים כבד על ידי שום מליחה מכל מקום כיון דנמלח כמליחת קדירה נתמעט דמו ולא אסר טפי משאר בשר שלא נמלח דבשרא על גבי בשרא שרי לכתחלה לכולי עלמא ויש ללמוד היתר במולייתא אפילו נמלח בשר החיצון ושהה כדי מליחה והפנימי לא נמלח מדמייתי ראיה מטפילת בר גוזלא דשרי מטעם כבולעו כך פולטו אע"פ שמעשים בכל יום שאוסרים בשר שנפל בציר ומלח שנפלט ואין מותר אפילו בצלי ועדיפא מינה היה אוסר ר"ת תרנגולת שנמלחה בקערה אף על פי שלא שהתה שם שיעור צלייה ולא פלטה אפילו חצי דמה ואסרה לאוכלה צלי משום דלא מפליג רבא גבי אין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב בין שהה הרבה לשהה מעט: