פסחיםנט.
טוען את הדף…
יְאוּחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״בָּעָרֶב״ וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״, לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ ״בָּעֶרֶב״, אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ בִּלְבַד. אִי הָכִי, קְטֹרֶת וְנֵרוֹת נָמֵי נִקְדְּמוּ לְפֶסַח: יְאוּחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״בָּעָרֶב״ וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״, לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ בִּלְבַד! שָׁאנֵי הָתָם דְּמִיעֵט רַחֲמָנָא ״אֹתוֹ״. דְּתַנְיָא: ״מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר״ — תֵּן לָהּ מִדָּתָהּ שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת מֵעֶרֶב עַד בּוֹקֶר. דָּבָר אַחֵר: אֵין לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁירָה מֵעֶרֶב עַד בּוֹקֶר אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״. אוֹתוֹ מֵעֶרֶב עַד בּוֹקֶר, וְאֵין דָּבָר אַחֵר מֵעֶרֶב עַד בּוֹקֶר. וְאִיתַּקַּשׁ קְטֹרֶת לְנֵרוֹת. וְתַנְיָא כִּי קוּשְׁיַין: תָּמִיד קוֹדֶם לִקְטֹרֶת, קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לְנֵרוֹת, וְנֵרוֹת קוֹדְמוֹת לְפֶסַח. יְאוּחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״בָּעָרֶב״ וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״, לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ בִּלְבַד. וְהָא כְּתִיב ״אוֹתוֹ״! הַאי ״אוֹתוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי עֲבוֹדָה שֶׁבִּפְנִים, וּמַאי נִיהוּ? קְטֹרֶת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּבְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרוֹת בֵּין הָעַרְבָּיִם יַקְטִירֶנָּה״, אֵימָא: נַדְלֵיק נֵרוֹת בְּרֵישָׁא וַהֲדַר נַקְטֵיר קְטוֹרֶת, מִיעֵט רַחֲמָנָא ״אוֹתוֹ״. אֶלָּא, ״בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה״ לְמָה לִי? הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: בְּעִידָּן דְּמַדְלְקַתְּ נֵרוֹת תְּהֵא מִקַּטְרָא קְטֹרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקּוֹדֵם לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר אֶלָּא קְטֹרֶת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״. וְיוּקְדַּם קְטֹרֶת — דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, דִּכְתִיב: ״וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֹּקֶר״ אֶחָד. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמִּתְעַכֵּב אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם אֶלָּא קְטֹרֶת, וְנֵרוֹת, וּפֶסַח, וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים בְּעֶרֶב הַפֶּסַח — שֶׁטּוֹבֵל שֵׁנִית וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: אַף מְחוּסַּר כִּפּוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁטּוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב. בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא קַמָּא, יָבֹא עֲשֵׂה דְפֶסַח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת, וְיִדְחֶה עֲשֵׂה דְהַשְׁלָמָה שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת. אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, מַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי עֲשֵׂה מֵהַאי עֲשֵׂה?! אָמַר רָבִינָא אָמַר רַב חִסְדָּא: הָכָא בְּחַטַּאת הָעוֹף עָסְקִינַן, שֶׁאֵין לְמִזְבֵּחַ אֶלָּא דָּמָהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּחַטַּאת בְּהֵמָה, מַעֲלֶהָ וּמְלִינָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. וְהָאִיכָּא אָשָׁם. בִּשְׁלָמָא לְרַב פָּפָּא הַיְינוּ דְּמֵלִין לַהּ, אֶלָּא לְרַב חִסְדָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמְרִי: שֶׁקָּרַב אֲשָׁמוֹ. וְהָאִיכָּא עוֹלָה! וְכִי תֵּימָא: עוֹלָה לָא מְעַכְּבָא, וְהָתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ, כָּךְ עוֹלָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ! וְכִי תֵּימָא בְּשֶׁקָּרְבָה עוֹלָתוֹ, וּמִי קָרְבָה עוֹלָתוֹ קוֹדֶם לְחַטָּאתוֹ רִאשׁוֹן?! וְהָתַנְיָא: ״וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא קוֹדֶמֶת לָעוֹלָה — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְאֵת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עוֹלָה כַּמִּשְׁפָּט״. אֶלָּא: זֶה בָּנָה אָב לְכׇל חַטָּאוֹת שֶׁיְּהוּ קוֹדְמוֹת לְכׇל עוֹלוֹת הַבָּאוֹת עִמָּהֶן. וְקַיְימָא לַן דַּאֲפִילּוּ חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת בְּהֵמָה! אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי עוֹלַת מְצוֹרָע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר:יאוחר דבר כו' - טעמא דרישא קא מפרש תמיד קודם לפסח דדין הוא שיאוחר הפסח שנאמר בו בערב ובין הערבים תזבח את הפסח בערב (דברים ט״ז:ו׳) ושחטו אותו וגו' (שמות י״ב:ו׳) לתמיד שלא נאמר בו אלא את הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כ״ח:ד׳): אי הכי קטרת ונרות נמי ליקדמו לפסח - משום האי טעמא גופיה יאוחר דבר כו' דבקטרת ונרות חד בין הערבים כתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה (שמות ל׳:ח׳) ובין הערבים אתרוייהו קאי: דמיעט רחמנא - גבי נרות: תן לה מדתה - חצי לוג לכל נר דאין לך ליל ארוך שלא יהא לך בה כשיעור: אותו מערב ועד בקר ואין אחר מערב ועד בקר - ואין לך עבודה כשירה אחריה להתחיל: ואתקש קטרת לנרות - מה נרות אין עבודה כשירה אחריה אף קטרת אין עבודה כשירה אחריה: תמיד קודם לקטרת וקטרת קודם לנרות - טעמא מפרש בסדר יומא בפרק אמר להן הממונה: ההוא למעוטי עבודה שבפנים - ההוא אותו לאו למעוטי פסח אתא שהיא עבודת חוץ דמסתברא דכי קא ממעיט עבודת פנים דכוותה קממעיט נרות עבודת פנים וקטרת עבודת פנים: תהא מיקטרא קטרת - כבר תהא מוקטרת: אין לך כל דבר באשים קודם לתמיד של שחר אלא קטורת שנאמר בה בפרשת ואתה תצוה בבקר בבקר ובתמיד לא כתיב אלא חד בקר: ומחוסר כפורים - כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל פסח דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת: שטובל - ואע"פ שטבל אתמול בשביעי שלו צריך לטבול אחר שהביא כפרתו דתנן בחומר בקודש (דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש: בשאר ימות השנה - אם הביא שלמי נדבה קודם התמיד והוא היה מחוסר כפורים ואם לא יביא כפרתו לא יאכל את שלמיו דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם אלמא אכילת קדשים עשה היא בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל: דהשלמה - עליה השלם: האי עשה (דהשלמה) מהאי עשה (דאכילת קדשים): הכא - דקא"ר ישמעאל אף מחוסר כפורים במצורע עני קאמר שמביא חטאת העוף ונאכלת לכהנים ואין בה הקטרה ועשה דהשלמה גבי הקטרה כתיב וטהרה של מחוסרי כפרה תלויה בחטאת כדכתיב (ויקרא י״ב:ז׳) והקריבו לפני ה' וכפר עלי' ובחטאת קאי ביולדת: מעלה ומלינה בראש המזבח - כדכתיב והקריבו לפני ה' וכפר עליה ולמחר יקטירנה לאחר תמיד של שחר ולינה אינה פוסלת בראש המזבח כדאמר בזבחים בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פז.) לד"ה דלא ירדו: והא איכא אשם מצורע - דלא אתי עוף: וכ"ת אשם לא מעכב - לא גר' דהיכי תיסק אדעתין דלא מעכב הרי עיקר טהרה תלויה בו שהרי נותן מדמו על גבי בהונות: בחטאת ואשם פשיטא לן דמעכבי טהרה לאכילת קדשים חטאת כדאשכחן ביולדת אשם שהרי ממנו לבהונות: ואת השני - בתרי' דהאי קרא כתיב בשבועת ביטוי וממילא ידעי' כיון דהאי שני עולה חטאת הוה ראשון: וקיימא לן - בזבחים בפרק כל התדיר (זבחים דף צ.) דהאי בנין אב לא איצטריך אלא לחטאת העוף הבאה עם עולת בהמה כגון יולדת עשירה שמביאה עולתה בהמה וחטאתה עוף שתקדים חטאת לעולה: זה בנה אב - הבנין הזה בנה הכתוב אב ללמד לכל חטאות שיקדמו לעולות הבאות עמהן:יאוחר דבר כו' - אע"ג דתמיד תדיר איצטריך למיכתב דה"א שהפסח יקדים משום עליה השלם: קטרת ונרות נקדמו לפסח - הקשה ריב"א והלא בנרות כתיב נמי מערב ועד בקר ומה לי מערב ומה לי בערב ויש לומר דמערב ועד בקר איצטריך ליתן לה מדתה ולא לאיחור: אין לך דבר שמתעכב כו' אלא קטרת - נראה לר"י דלא גרס ונרות דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה דבה הקפידה תורה לאחר כדכתיב והקטיר עליה חלבי וגו' דאי לא תימא הכי ליחשוב נמי ברישא אין לך שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת ודישון מזבח הפנימי ושני גזרי עצים והטבת נרות דקודמין לתמיד כל הני כדאמרינן באמר להן הממונה (יומא דף לג) ובתוספתא נמי ליתא: אתי עשה דפסח דאית ביה כרת ודחי כו' - הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מיקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה ותירץ דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכולי עלמא אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופטור מפסח שני אפילו לא אכל הלכך כשהמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא היה יכול להקריב לא יהיה ראוי לאכול לערב והפסח היה פסול ור"י מתרץ דדוקא בלא תעשה דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כדמוכח בהשולח (גיטין דף לח.) גבי רבי אליעזר ששיחרר עבדו ובשילוח הקן (חולין דף קמא.) דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה: זה בנה אב לכל חטאות כו' - ואפילו לעכב קאמר דאי למצוה אכתי לימא בשקרבה. הקשה ריב"א דבת"כ (תזריע יולדת פרק ד מ"ג) משמע דליכא עיכובא, דקתני התם גבי יולדת שאם הביאה עולתה תביא חטאתה ממין עולתה ובפרק כל התדיר (זבחים דף צ.) משמע דלא אצטריך האי זה בנה אב אלא לחטאת העוף הבאה עם עולת בהמה וליכא כי אם יולדת עשירה ובמסכת קנים (פ"ב) נמי אמרינן האשה שהביאה חטאתה ומתה מביאין יורשים עולתה כו' עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משמע קצת אם היתה קיימת לא היתה מביאה אלא חטאתה ותירץ רבינו חיים כהן דהא דפריך הכא ואפילו עיכובא יהא היינו דוקא במצורע דכתיב ביה תהיה דמשמע עיכובא כדאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט.) ומשני דכתיב והעלה למעוטי מעיכובא: דכתיב והעלה - ודוקא בדיעבד דהא כתיב בהדיא ואחר ישחט את העולה: