פסחיםי:
טוען את הדף…
הִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת — פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח. זָוִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וְשָׁכַח. אָמַר רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאָמַר רָבָא: תִּינוֹק נִכְנָס וְכִכָּר בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְפָרֵר. בָּעֵי רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: הַיְינוּ הַאי דְּעָל, וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא. אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק: עַכְבָּר לָבָן נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר שָׁחוֹר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? הַאי וַדַּאי אַחֲרִינָא הוּא. אוֹ דִילְמָא, אַרְמוֹיֵי אַרְמְיֵהּ מִינֵּיהּ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר עַכְבָּרִים לָא שָׁקְלִי מֵהֲדָדֵי: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר בְּפִיהָ, מַהוּ? חוּלְדָּה וַדַּאי מֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא. דְּאִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ — עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ, עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר וְעַכְבָּר בְּפִי חוּלְדָּה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אִיהוּ הוּא, אוֹ דִילְמָא: אִם אִיתָא דְּאִיהוּ נִיהוּ — כִּכָּר בְּפִי עַכְבָּר מִשְׁתְּכַח הֲוָה בָּעֵי אִישְׁתְּכוֹחֵי. אוֹ דִילְמָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא הוּא נְפַל, וּשְׁקַלְתֵּיהּ. תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: כִּכָּר בִּשְׁמֵי קוֹרָה — צָרִיךְ סוּלָּם לְהוֹרִידָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? מִי אָמְרִינַן: כּוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, כֵּיוָן דְּלָא נָחֵית מִנַּפְשֵׁיהּ — לָא אָתֵי לְמֵיכְלַהּ. אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּבוֹר — צָרִיךְ סוּלָּם לְהַעֲלוֹתָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? הָכָא וַדַּאי דְּלָא עֲבִידָא דְּסָלְקָה מִנַּפְשַׁהּ, אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָחֵית לְמֶעְבַּד צוּרְכֵּיהּ, וְאָתֵי לְמֵיכְלַיהּ. אִם תִּמְצָא לוֹמַר זִימְנִין דְּנָחֵית לְצוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּפִי נָחָשׁ — צָרִיךְ חַבָּר לְהוֹצִיא, אוֹ אֵין צָרִיךְ? בְּגוּפֵיהּ אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, בְּמָמוֹנֵיהּ לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד — יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ הַשְׁבָּתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה — ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״, ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״. מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּמִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא דִּפְלִיגִי. מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּשׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק הוּא דִּפְלִיגִי. אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, אִם לֹא בָּדַק קָאָמַר. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: מִקַּמֵּי אִיסּוּרָא — אִין, בָּתַר אִיסּוּרָא — לָא, גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן. וּמִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ? וְהָא תְּנַן: מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵם מְלֵאִים קֶמַח וְקָלִי.הבית טמא - כל כלי הבית טמאין שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ומשמש בכל כלי הבית: זוית מאן דכר שמיה - פתח באבדו וסיים בנמצא בזוית אחרת: חסורי מיחסרא והכי קתני - שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ולקחו לאבוד וגבי מצא בזוית אחרת שמא אדם טמא הניחו שם רבן שמעון כו' וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרבן שמעון תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא"צ בדיקה: ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה - ואין תולין הככר בו שאין דרכו של עכבר לפרר ולא זהו ככר שהכניס העכבר: אם תמצא לומר היינו האי כו' - דאי פשטת ליה דחיישינן דילמא אחרינא הואי תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן אבל אי פשטת ליה דלא חיישינן אכתי שחור ולבן מיבעיא לן: ארמוייה - השליכו ממנו ונטלו הוא וחבירו בחגיגה (ד' טו:) אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מן ידי: ככר ועכבר בפי חולדה - עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצא' כשנכנס בו לבדוק ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן: ככר בפי נחש - בעיא באנפי נפשה היא ולא דמי להנך דלעיל ול"ג את"ל: לא אטרחוהו - ויבטל בלבו: בממוניה - לשכור חבר: מתני' בתוך המועד - בשעה ששית שהוא מועד הביעור: לאחר המועד - משש שעות ולמעלה עד שתחשך: גמ' שלש השבתות - שלש לשונות של השבתה ראייה מציאה והשבתה: אלמא במכאן ואילך הוא דפליגי - ולאו במידי אחרינא דר' יהודה לא מצריך שלש בדיקות אלא הכי קאמר או אור לארבעה עשר או שחרית או בשעה ששית ורבנן אמרי אם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחריו: ומר זוטרא מתני - בהדיא באחד משלשה פרקים: לבתר איסורא - לא יבדוק דגזרינן דילמא איידי דעסיק ביה אתי למיכל מיניה: משקרב העומר - בו ביום יוצאים ומוצאים שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי מן החדש למכור וקודם י"ט נקטף ונטחן ונתייבש הקלי בתנור:הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן - דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זהו שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה אי נמי אתי אפי' כר' ומיירי כגון שאין יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם: שאני אומר אדם טמא נכנס לשם - וא"ת דהכא ובפרק קמא דחולין (דף ט:) גבי צלוחית תלינן באדם טמא ובפרק קמא דנדה (דף ד.) גבי ככר הנתון על גבי הדף ומדף טמא מונח תחתיה תלינן באדם טהור ותירץ ר"ת דאמר בפ"ק דשבת (דף טו:) גזרו על ספק כלים הנמצאים ולא גזרו על ספק אוכלין הנמצאים אי נמי גבי ככר רגלים לדבר שטהור הסירו שלא יפול על המדף ויטמא: מפני שדרכו של תינוק לפרר - ומיירי שיש פירורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה ואפי' לרבן שמעון בן גמליאל דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר יש שהפרורים מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו: מי אמרינן היינו הא דעל היינו הא דנפק - ואפילו לרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר שהרי הוא עם הככר: או דילמא אחרינא הוא - ואפי' לר' דאמר הוא שנמצא הוא שנאבד הכא חיישינן דמסתמא הראשונה נשאר בבית וזהו אחר שיצא: בממוניה לא אטרחוהו רבנן - פי' הכא דוק' דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל (פסחים דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה: ואם לא בדק בתוך המועד - פי' הקונטרס בשעה ששית וקשה דלרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה לשונו אלא בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקים שלא יעבור בבל יראה: