פסחים ל:

פרק ב׳ · כל שעה

Pesachim 30b · Chapter 2: Kol Sha'ah

אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה. וְאִם טָשׁ — כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר. הָא הוּסַּק הַתַּנּוּר — מִיהָא שְׁרֵי. תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא בַּר אֲהִילַאי, תְּיוּבְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא בַּר אֲהִילַאי, אַמַּאי קָאָמַר רַב: קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם תַּנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת, הָכָא בִּקְדֵירָה שֶׁל חֶרֶס. וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּשֶׁל חֶרֶס. זֶה — הֶסֵּיקָן מִבִּפְנִים, וְזֶה — הֶסֵּיקָן מִבַּחוּץ. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי לֶיעְבַּד לֵיהּ הַסָּקָה מִבִּפְנִים — חָיֵיס עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּפָקְעָה. הִלְכָּךְ הַאי בּוּכְיָא הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ הוּא — וְאָסוּר, וְאִי מַלְּיֵיהּ גּוּמְרֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָנֵי סַכִּינֵי בְּפִסְחָא הֵיכִי עָבְדִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי חַדְתָּא קָא עָבְדִינַן. אֲמַר לֵיהּ: תִּינַח מָר דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ, דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא, כְּעֵין חַדְתָּא קָאָמֵינָא: קַתַּיְיהוּ בְּטִינָא, וּפַרְזְלַיְיהוּ בְּנוּרָא, וַהֲדַר מְעַיֵּילְנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין. וְהִלְכְתָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. קָסָבַר: כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵאַמֵּימָר: הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא, מַהוּ לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּהוּ בְּפִסְחָא? יְרוּקָּא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אוּכָּמֵי וְחִיוָּרֵי, מַאי? וְהֵיכָא דְּאִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּשִׁיעִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא לְהוּ דְּמִידַיְּיתֵי, אַלְמָא בָּלְעִי, וַאֲסִירִי. וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דּוֹפְיוֹ לְעוֹלָם. וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ, דְּדָרֵישׁ מָרִימָר: מָאנֵי דְקוּנְיָא, בֵּין אוּכָּמֵא בֵּין חִיוָּרֵי וּבֵין יְרוּקֵּי — שְׁרֵי? וְכִי תֵּימָא: יֵין נֶסֶךְ — דְּרַבָּנַן, חָמֵץ — דְּאוֹרָיְיתָא, כׇּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן — כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן. אֲמַר לֵיהּ: זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין, וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֵן. אָמַר רָבָא בַּר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן חָמֵץ בְּצוֹנֵן — מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַצָּה, חוּץ מִן בֵּית שְׂאוֹר, הוֹאִיל שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּבֵית חֲרוֹסֶת — כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי. אָמַר רָבָא: הָנֵי אַגָּנֵי דְמָחוֹזָא, הוֹאִיל וּתְדִירִי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא, וּמְשַׁהוּ בְּהוּ חֲמִירָא — כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּרְוִיחָא, שָׁלֵיט בְּהוּ אַוֵּירָא וְלָא בָּלְעִי, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ גּוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח — מוּתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת גּוֹי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח — אָסוּר בַּהֲנָאָה. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: בַּעַל חוֹב, אַבָּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה. וְרָבָא אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא גּוֹבֶה. כׇּל הֵיכָא דְּאַקְדֵּישׁ לֹוֶה וְזַבֵּין לֹוֶה — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָתֵי מַלְוֶה וְטָרֵיף,

טשין - לשון טח: מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי - ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו: א"ל - רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: חייס עלייהו - ואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ: בוכיא - כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש ואופין ומטגנין בו ככר: לדידי חדתא עבדא - לצורכי עושין סכינים חדשים: למר אפשר ליה - שהרי עשיר אתה: קתייהו בטינא - להגן עליהם שלא ישרפם האור: והלכתא - לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעל' ברותחין: עץ פרור - שמגיסין בו הקדרה: כבולעו כך פולטו - כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון: קונייא - פלומי"ר בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר: ירוקי - עשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף אלו"ם בלע"ז והוא עז ובולע לעולם: ה"ג ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי דמצרפי ובלעי - דמצרפי צריף: קרטופני - בקעים: כי תיבעי לך דשיעי - שהן חלקים: דמידייתי - פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס ישבר: חמץ - תשמישו ע"י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן: בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי אייגירו"ש בלע"ז: בית שאור - כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה: אגני - עריבות מיי"ץ: מתני' נכרי שהלוה את ישראל - מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה שהרי אצלו נתון איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה: ישראל שהלוה את הנכרי כו' - נמי כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעי' מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה: גמ' בעל חוב - המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע: אביי אמר למפרע הוא גובה - גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו: ורבא אמר - אינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה: כל היכא דאקדיש לוה - נכסיו בתוך הזמן: או זבין לוה - מוכרן לאחרים: כולי עלמא לא פליגי - אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כ״ז:י״ד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו: דאתי מלוה וטריף - מן הלקוחות בחנם:

והלכתא אידי ואידי ברותחין - תימה דתניא בתוספתא דע"ז הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור ובפרק קמא דחולין (דף ח: ושם) אמר כגון שליבנה באור אלמא צריך ליבון ותירץ ר"ת דאמר בירושלמי דמיירי בסכינים ארוכים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד וכן ההוא דחולין ועוד יש לחלק בין התירא בלע ובין איסורא בלע כדמחלק רב אשי בשילהי מסכת ע"ז והא דמצריך להו רב אשי הכא ליבון מחמיר על עצמו היה: התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דכתיב ביה ישבר- וא"ת תיפוק ליה דחזינן להו דמידייתי והיינו אחר הגעלה דאי לפני הגעלה שאר כלים נמי מידייתי וי"ל דלעולם מיירי קודם הגעלה וכמו שפ"ה בע"ז (דף לד.) דמידייתי בחוץ וכיון דמידייתי מבחוץ בלעי טפי וא"ת והלא יוצא מידי דופיו ע"י כבשונות דבזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צו. ושם) פריך וליהדרינהו לכבשונות ואמאי קדירות במקדש ישברו ומשני לפי שאין כבשונות בירושלים הא יש כבשונות שרו בחזרה לכבשונות וכן לעיל אמר (אבל) קדירה לא דלמא חייס עלה הא לאו הכי שרי קדירות בהיסק מבפנים וכן אמר אי מליא גומרי שפיר דמי ואור"ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו נותנו אותו בכבשן להסיקו וא"ת והיכי מייתי ראיה מדכתיב ישבר דילמא גזירת הכתוב הוא דאפי' תלאו באויר התנור בעי התם רבא בר חמא אי קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע או לא וי"ל דלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו בבישול ובלוע א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכבלוע ולר"ת יש להקשות תנור שנטמא אמאי חולקין לשלשה כיון דחשיב כאחד ליעבד ליה היסק ותו לא ונראה לרשב"א דמיירי בקדרה שאין דרכה להסיק כשמחזירין אותה לכבשונות אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה ושעה מסיקו מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה: