שבת קג:

פרק יב׳ · הבונה

Shabbat 103b · Chapter 12: HaBoneh

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַת״. הָא כֵּיצַד, אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל — ״שֵׁם״ מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל, ״נֹחַ״ מִנָּחוֹר, ״דָּן״ מִדָּנִיאֵל, ״גָּד״ מִגַּדִּיאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד — חַיָּיב, כְּגוֹן: ״שֵׁשׁ״ ״תֵּת״, ״רָר״, ״גַּג״, ״חָח״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מִשּׁוּם כּוֹתֵב הוּא חַיָּיב?! וַהֲלֹא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכֵּן רוֹשְׁמִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ הִיא בֶּן זוּגוֹ. לְפִיכָךְ, שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל שְׁנֵי נְסָרִין, אוֹ שְׁתֵּי שְׂרִיטוֹת עַל נֶסֶר אֶחָד — חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״, יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת כָּל הַשֵּׁם, עַד שֶׁיֶּאֱרוֹג כׇּל הַבֶּגֶד, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת כָּל הַנָּפָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַת״. אִי ״מֵאַחַת״, יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא אוֹת אַחַת, וַאֲפִילּוּ לֹא אָרַג אֶלָּא חוּט אֶחָד, וַאֲפִילּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא בַּיִת אֶחָד בַּנָּפָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַת״. הָא כֵּיצַד? אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ מִתְקַיֶּימֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״ ״וְעָשָׂה הֵנָּה״, פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. קָתָנֵי מִיהָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד — חַיָּיב. לָא קַשְׁיָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד — חַיָּיב, כְּגוֹן ״שֵׁשׁ״, ״תֵּת״, ״רָר״, ״גַּג״, ״חָח״. רַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? וְכִי תֵּימָא אָלֶ״ף אָלֶ״ף דַּ״אֲאַזֶּרְךָ״ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אָלֶ״ף אָלֶ״ף דַּ״אֲאַזֶּרְךָ״ לָא מִיחַיַּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כֵּיוָן דְּאִיתֵיהּ בִּגְלָטוֹרֵי בְּעָלְמָא — חַיָּיב, לְמֵימְרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְחוּמְרָא? וְהָתַנְיָא: הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב, הַמְגָרֵר כׇּל שֶׁהוּא, הַמְעַבֵּד כׇּל שֶׁהוּא, הַצָּר בִּכְלִי צוּרָה כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּקְדַּח אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיִּגְרוֹר אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיְּעַבֵּד אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיָּצוּר כּוּלּוֹ. אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״, יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַת״! תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַפָּסוּק כּוּלּוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַת״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״ ״וְעָשָׂה הֵנָּה״ — פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי ״אַחַת״ ״מֵאַחַת״, ״הֵנָּה״ ״מֵהֵנָּה״, אַחַת שֶׁהִיא ״הֵנָּה״, וְ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא אַחַת. ״אַחַת״ — ״שִׁמְעוֹן״, ״מֵאַחַת״ — ״שֵׁם״ מִ״שִּׁמְעוֹן״. ״הֵנָּה״ — אָבוֹת, ״מֵהֵנָּה״ — תּוֹלָדוֹת. אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה — זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת. הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת — שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל. מִי דָּמֵי? מֵ״ם דְּ״שֵׁם״ סָתוּם, מֵ״ם דְּ״שִׁמְעוֹן״ פָּתוּחַ! אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — כָּשֵׁר. מֵיתִיבִי: ״וּכְתַבְתָּם״ — שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָה תַּמָּה, שֶׁלֹּא יִכְתּוֹב אַלְפִין עַיְינִין, עַיְינִין אַלְפִין. בֵּיתִין כָּפִין, כָּפִין בֵּיתִין. גַּמִּין צָדִין, צָדִין גַּמִּין. דַּלְתִין רֵישִׁין, רֵישִׁין דַּלְתִין. הֵיהִין חֵיתִין, חֵיתִין הֵיהִין. וָוִין יוֹדִין, יוֹדִין וָוִין. זַיְינִין נוּנִין, נוּנִין זַיְינִין. טֵיתִין פֵּיפִין, פֵּיפִין טֵיתִין. כְּפוּפִין פְּשׁוּטִין, פְּשׁוּטִין כְּפוּפִין. מֵימִין סָמְכִין, סָמְכִין מֵימִין. סְתוּמִין פְּתוּחִין, פְּתוּחִין סְתוּמִין. פָּרָשָׁה פְּתוּחָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה, סְתוּמָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה פְּתוּחָה. כְּתָבָהּ כְּשִׁירָה, אוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁירָה כַּיּוֹצֵא בָהּ, אוֹ שֶׁכָּתַב שֶׁלֹּא בִּדְיוֹ, אוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הָאַזְכָּרוֹת בְּזָהָב — הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנְזוּ. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי ״וְנִסְכֵּיהֶם״. בַּשִּׁשִּׁי ״וּנְסָכֶיהָ״, בַּשְּׁבִיעִי ״כְּמִשְׁפָּטָם״, הֲרֵי מֵ״ם יוֹ״ד מֵ״ם — ״מַיִם״, מִכָּאן רֶמֶז לְנִיסּוּךְ מַיִם מִן הַתּוֹרָה. וּמִדְּפָתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם — כָּשֵׁר, סָתוּם נָמֵי סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — כָּשֵׁר. מִי דָּמֵי? פָּתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם —

ת"ל אחת - שתהא מלאכה שלימה במקום אחד: שם משמעון - ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו: אפילו לא כתב - מתיבה גדולה: אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת - והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ"ש אם נתכוין לקטנה תחילה: שכיוצא בה מתקיימת - ולקמיה פריך היינו ת"ק: ר' יוסי אומר - מפרש למילתיה לקמן: היינו ת"ק - שש תת: וכ"ת אלף אלף דאאזרך - שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא: כיון דאיתא בגלטורי - קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי"ן של מינין קלוטרוס ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר: הקודח כל שהוא - קצת הנקב ואע"פ שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני: כל שהוא - מן הצורה: המגרר - כלונסות או קלפים דהויא תולדה דממחק: את כולו - כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת: כל השם - כל התיבה: מ"ט דר' יוסי - היכי דריש ליה: אחת מאחת - אחת ה"ל למכתב ולשתוק וכתב מ"ם יתירה [ומהנה יתירא]: הנה מהנה - א"נ הנה הוה ליה למכתב וכתב מהנה מ"ם יתירה ומאחת יתירה הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו ודרוש אחת הנה בלא מ"ם הכי אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו ועשה עבירה אחת והיא לו הנה חייב חטאות הרבה אי נמי ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת ואע"פ שהנה היו משמע שהרבה עבירות עשה והיינו הנה שהיא אחת הלכך תרוייהו דריש ביה פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן כדמפרש לקמיה: אחת שמעון - כלומר דריש מ"ם יתירה אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב: מאחת שם משמעון - כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר דומיא דאחת דרישיה דקרא: הנה הוי משמע אבות כתב מהנה לרבויי תולדות: אחת שהיא הנה - דאמרן לעיל ה"ד כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ואע"ג דכולן אינן אלא חילול שבת אחת מיחייב לכל מלאכה ומלאכה דגופי מלאכות מחלקין הואיל ואיכא שגגה טובא: הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות - שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת דחדא שגגה היא: מי דמי כו' - זה שנתכוין לכתוב שם משמעון מ"ם פתוחה כתב והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר והא לא הויא: וכתבתם - דתפילין ומזוזה: תם - שלם כהלכתה: אלפין עיינין - יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן: ביתין כפין - דומין בכתיבתן: גמין צדין - דומין בכתיבתן אלא שזה למעלה וזה למטה: זיינין נונין - פשוטין: כפופין - כף פה צדי נון: פשוטין - הכפולות שלהן פשוטות: ממין סמכין - מ"ם סתומה שדומה לסמך: פתוחין - מ"ם פתוחה: סתומין - מ"ם סתומה: כתבה - לספר תורה: כשירה - בדילוגין אריח ולבינה: מכאן רמז כו' - כלומר מ"ם דונסכיהם דריש ליה בפתוחה [שמע מינה] בפתוח ועשאו סתום דכשר ומדפתוח ועשאו סתום כשר הוא הדין נמי סתום ועשאו פתוח כגון שם משמעון וכשר להתקיים במקום שם:

א"א דאאזרך איכא בינייהו - לאו דוקא דהא ת"ק פטר אפי' שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר"ש נקטיה דאפי' בהא מיחייב: בגלטורי בעלמא חייב - פירוש א"א שכותבין בקמיע וכן פירש ר"ח ויש מפרשים א"א היינו אמן אמן (סלה) שכותבין בקמיעין וליתא דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי במתני' פטרי אפילו בב' וג': המעבד כל שהוא - לאו דוקא כל שהוא אלא כשיעור המפורש בהמוציא (לעיל דן עט:) ולא נקט כל שהוא אלא לאפוקי מדר"ש דאמר עד שיעבד כל העור: תריץ הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כו' - וא"ת ומ"ש אריגה מהני דהכא לא מחייב ר"ש עד שיתקן את כולו וי"ל דבאריג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מחייב שפיר בשני בתי נירין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור בעלמא וכן גורר וצר צורה בעי ר"ש עד שיתקן את כולו: טיתין פיפין - מכאן נראה לר"ת שצריך לכוף ראש הטית לתוכה דדמי כעין פ': בשביעי כמשפטם גרסינן - כדמוכח בפרק קמא דתענית (דף ב:) וכן הוא במסורת הגדולה ודלא כרש"י דגרס בשמיני בס"פ לולב וערבה (סוכה דף מז:):