שבתס:
טוען את הדף…
מְשַׁלְּחִין כֵּלִים בְּיוֹם טוֹב בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין — אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר בְּיוֹם טוֹב! בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא — דְּאִיכָּא כִּינּוּפְיָא, בְּיוֹם טוֹב נָמֵי אִיכָּא כִּינּוּפְיָא. תַּעֲנִית צִבּוּר אִיכָּא כִּינּוּפְיָא, לִיתְּסַר? מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה בְּכִינּוּפְיָא דְאִיסּוּרָא, הָכָא כִּינּוּפְיָא דְהֶתֵּירָא הֲוָה. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקִיבָא, דְּאָמַר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּיַרְדֵּן וּבִסְפִינָה וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. הָנֵי מִילֵּי יַרְדֵּן דְּשָׁאנֵי מִשְּׁאָר נְהָרוֹת. אֲבָל יוֹם טוֹב וְשַׁבָּת כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, דִּתְנַן: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחַזֵּק, אֲבָל לְנוֹי — מוּתָּר. וְכַמָּה לְנוֹי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חָמֵשׁ בָּזֶה וְחָמֵשׁ בָּזֶה. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: שֶׁבַע בָּזֶה וְשֶׁבַע בָּזֶה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא, אַסְבְּרַהּ לָךְ: לְדִידִי, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת בִּתְרֵסִיּוֹתָיו. לְרַבִּי חֲנִינָא, שָׁלֹשׁ מִכָּאן וְשָׁלֹשׁ מִכָּאן וְאַחַת בִּתְרֵסִיּוֹתָיו. מֵיתִיבִי: סַנְדָּל הַנּוֹטֶה עוֹשֶׂה לוֹ שֶׁבַע, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. וְרַבִּי מַתִּיר בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חֲנִינָא, הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי נָתָן. אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר כְּמַאן? הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי נְהוֹרַאי, דְּתַנְיָא: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, חָמֵשׁ מוּתָּר וְשֶׁבַע אָסוּר. אֲמַר לֵיהּ אֵיפָה לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: אַתּוּן תַּלְמִידֵי רַבִּי יוֹחָנָן עֲבִידוּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲנַן נַעֲבֵיד כְּרַבִּי חֲנִינָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא מֵרַב אָשֵׁי: חָמֵשׁ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ שֶׁבַע מֻתָּר. תֵּשַׁע מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ שְׁמוֹנֶה אָסוּר. בְּעָא מִינֵּיהּ הָהוּא רַצְעָנָא מֵרַבִּי אַמֵּי: תְּפָרוֹ מִבִּפְנִים — מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מוּתָּר, וְלָא יָדַעְנָא מַאי טַעְמָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְלָא יָדַע מָר מַאי טַעְמָא?! כֵּיוָן דִּתְפָרוֹ מִבִּפְנִים הָוֵי לֵיהּ מִנְעָל. בְּסַנְדָּל גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, בְּמִנְעָל לָא גְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא מֵרַבִּי אַבָּא בַּר אֲבִינָא: עֲשָׂאוֹ כְּמִין כַּלְבּוֹס, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: עֲשָׂאוֹ כְּמִין כַּלְבּוֹס — מוּתָּר. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חִיפָּהוּ כֻּלּוֹ בְּמַסְמְרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַרְקַע אוֹכַלְתּוֹ — מוּתָּר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר, וְלֹא יְטַיֵּיל מִבַּיִת לְבַיִת, אֲפִלּוּ מִמִּטָּה לְמִטָּה. אֲבָל מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ לְכַסּוֹת בּוֹ אֶת הַכְּלִי וְלִסְמוֹךְ בּוֹ כַּרְעֵי הַמִּטָּה. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר. נָשְׁרוּ רוֹב מַסְמְרוֹתָיו וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ — מוּתָּר. וְרַבִּי מַתִּיר עַד שֶׁבַע. חִיפָּהוּ בְּעוֹר מִלְּמַטָּה וְקָבַע לוֹ מַסְמְרוֹת מִלְּמַעְלָה — מוּתָּר. עֲשָׂאוֹ כְּמִין כַּלְבּוֹס אוֹ כְּמִין טַס אוֹ כְּמִין יָתֵד, אוֹ שֶׁחִיפָּהוּ כּוּלּוֹ בְּמַסְמְרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַרְקַע אוֹכַלְתּוֹ — מוּתָּר. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ נָשְׁרוּ רוֹב מַסְמְרוֹתָיו — אַף עַל גַּב דְּנִשְׁתַּיְּירוּ בֵּיהּ טוּבָא, וַהֲדַר תָּנֵי: אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ — אִין, טְפֵי — לָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא — כָּאן שֶׁנִּגְמְמוּ, כָּאן שֶׁנֶּעֶקְרוּ. אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ מוּתָּר. הַשְׁתָּא חָמֵשׁ שְׁרֵי, אַרְבַּע מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע מִסַּנְדָּל קָטָן, וְחָמֵשׁ מִסַּנְדָּל גָּדוֹל. וְרַבִּי מַתִּיר עַד שֶׁבַע. וְהָתַנְיָא: רַבִּי מַתִּיר עַד שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה! נוֹטֶה שָׁאנֵי. הַשְׁתָּא דַּאֲתֵית לְהָכִי, לְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לָא קַשְׁיָא: נוֹטֶה שָׁאנֵי. אָמַר רַב מַתְנָה, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר מַתְנָה אָמַר רַב מַתְנָה: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהָא, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא: אִי לָאו דְּקָרוּ לִי ״בַּבְלַאי שָׁרֵי אִיסּוּרֵי״ שָׁרֵינָא בֵּיהּ טוּבָא. וְכַמָּה? בְּפוּמְבְּדִיתָא אָמְרִין: עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע. בְּסוּרָא אָמְרִין: עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְסִימָנָיךְ: עַד דַּאֲתָא מִפּוּמְבְּדִיתָא לְסוּרָא חֲסַר תַּרְתֵּי. וְלֹא בְּיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה.משלחין כלים ביו"ט בין תפורין בין שאינן תפורין אבל לא סנדל המסומר - אלמא לאו בר מנעלי' ביו"ט הוא דהא קתני התם כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו: איכא כינופיא - שאין עושין מלאכה ונקבצין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כי ההיא מעשה דהוה כינופיא: דאיסורא - בעשיית מלאכה: ואפילו לרבי חנינא בן עקיבא - בפרק חומר בקדש גבי נושא מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה שנמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית' של ספינה ונטמאו וקאמרי רבנן דגזרו שלא יעביר אדם מי חטאת בספינה ולא על הגשר ולא ישיטם על פני המים אחד ירדן ואחד שאר נהרות ופליג ר' חנינא ואמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה ולא גשר ושאר נהרות דגזירה שגזרו מחמת מאורע אין להם לגזור אלא מעין המאורע: דשאני משאר נהרות - ברוחב או בעומק: אלא לחזק - שמסמרותיו נעשו לחזק העקב שקורין שול"א עם הפנתא שקורין אינפייל"א אבל לנוי מותר דלא גזרו אלא מעין המאורע והנהו לחזק היו כסתם מסמרים דסנדל: שתים מכאן - לצד חיצון אחד בראשו לצד האצבעות ואחד לצד עקיבו ושתים מכאן לצד פנימי לעבר בין הרגלים: תרסיותיו - רצועותיו: סנדל הנוטה - שתחתון שלו אינו שוה שעב מצד זה ודק מצד זה וכשדורס נוטה לצד הדק וצריך להגביהו שיהא שוה לצד שכנגדו: איפה - שם חכם ובנו של ר' רחבה דפומבדיתא הוה: תפרו מבפנים - שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל תפרו פורדרי"ץ בלע"ז: מותר - שמעתי מרבי יוחנן וטעמא לא ידענא: מותר - לקבוע בו מסמרים מבחוץ: עשאו - למסמר כמין כלבוס בלע"ז טינפיילו"ן שני ראשין חדין וכפופין ונועץ שני ראשים בעץ כדאמרי' בסוטה (יט:) כלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה: מותר - הואיל ונשתנה משאר מסמרים דלא גזרו אלא מעין המאורע: חיפהו - מלמטה: אבל מטלטלין אותו - דתורת כלי עליו: אוסר - דילמא אתי לנועלו: נשרו רוב מסמרותיו כו' - לקמן מפרש לה: מותר - הואיל ונשתנה מכמו שהיה דמעין המאורע גזרו: עשאו - לראש מסמר רחב כמין טס או שעשאו חד כמין יתד: אע"ג דאישתאר טובא - ובלבד שיהיו מעוט: שנגממו - מלמעלה ורשומו ניכר בתוך העץ אפילו טובא דהא מינכר שאינו כברייתו: שנעקרו - לגמרי שאין ניכר שהיה בו יותר ד' או ה' [אין] טפי לא לוי"ה ולשון חבירו איפכא: נוטה שאני - שכולן צריכין לו להשוותו ואין אחד מהן לחזק: השתא דאתית להכי - לחלק בין נוטה לשאין נוטה: לרבי יוחנן נמי - דקפרכת לעיל מינה ואמרי דאמר כמאן איכא נמי לתרוצי לעולם כרבי נתן ונוטה שאני דהתם מתיר עד שבע אבל אין נוטה ה' ותו לא: מסתברא טעמא - דאסור לטלטל שמא ינעלנו: בבלאי שרי איסורי - דר' חייא מבבל הוה כדאמרינן בסוכה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה: עד דאתא רבי חייא - כשעלה מבבל לארץ ישראל ובא דרך סוריא מפומבדיתא: חסר תרתי - נפלו שתים ממסמרותיו בדרך: לסורא חסר - (תרתי) דומה אצל דומה:לא בסנדל המסומר ולא במנעל שאינו תפור - תימה לר"י והא קתני סיפא זה הכלל כל שניאותין בו משלחין אותו ביו"ט ומפרש בגמ' דכל שנאותין בו בחול קאמר וסנדל המסומר ניאותין בו בחול ואמאי אין משלחין אותו בי"ט וי"ל דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו כי היכי דאסר ליה בשמעתין ר' אלעזר בר' שמעון לטלטלו לכסות בו את הכלי או לסמוך בו כרעי המטה אע"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור שרי לטלטלן לצורך גופן ומקומן וזה הכלל דקתני התם לא קאי אלא אמנעל שאינו תפור ונראה לר"י דאפי' לרבנן דר' אלעזר דשרי לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי"ט אע"ג דשילוח משום שמחת י"ט חשיב כמו לצורך גופו מדשרי' לשלוח דברים שמלאכתן לאיסור כיון שבאת תקלה על ידו ליכא. שמחת י"ט: אין בין יו"ט לשבת כו - ואע"פ דבפ' משילין (ביצה דף לז. ושם) ולקמן בפ' כל הכלים (שבת דף קכד. ושם) מוקמינן לה כב"ש דאי כב"ה הא אמרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מ"מ דמי טפי יו"ט לשבת הואיל ולא שריא שאר דברים אלא מטעם שהותרה לצורך אוכל נפש: השתא חמש שרינן כו' - בפרק קמא דסוכה (ד' ב: ושם) גבי רבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה לא פריך השתא חמשים כו' וכן בריש אע"פ (כתובות דף נז. ושם) גבי אבל חכמים אומרים משהה אדם עם אשתו אפילו שתים ושלש שנים בלא כתובה ונראה לר"י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפי' טובא לא פריך אבל הכא ליכא לפרושי ד' וה' אפילו טובא דא"כ התרתה סנדל המסומר וכן בפרק בנות כותים (נדה דף לז: ושם) פריך [גבי] וכמה היא קישוייה ר' מאיר אומר אפילו מ' ונ' יום דליכא למימר אפילו טובא דאין סברא שיחשב דם קישוי מיום תחילת עיבורה ומשמע ליה בכל הני דשיעורא בתרא דוקא ולהכי פריך דלימא שיעורא בתרא ולא לימא שיעורא קמא ולקמן בפרק מפנין ד' וה' קופות (שבת דף קכו:) פריך נמי השתא חמש שרי ד' כו' משמע ליה דטפי לא שרינן משום טורח שבת ומשני רב חסדא ד' מאוצר קטן חמש מאוצר גדול ושמואל משני ד' וה' אפילו טובא כדאמרי אינשי דסבר אפילו טובא מצי לפנות ובלבד שלא יגמור את האוצר פי' קרקעית האוצר משום אשוויי גומות וכדאמרן התם וא"ת דבפרק אע"פ (כתובות דף ס. ושם) אמרינן תינוק יונק והולך אפילו ד' וה' שנים ולא פריך אף על גב דהוי דוקא . מדפריך התם מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא וי"ל הא בכחוש הא בבריא והא דאמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלב:) כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אומר ר"י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דבתרי זימני הויא חזקה וג' לרשב"ג: