שבתיד.
טוען את הדף…
לָא מְטַמּוּ? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן — רִאשׁוֹן. וְאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי — שֵׁנִי. אוֹכֶל שְׁלִישִׁי — שְׁלִישִׁי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְאוֹכֶל שֵׁנִי — שֵׁנִי. שְׁלִישִׁי — שֵׁנִי לַקּוֹדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. אוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? דְּזִימְנִין דְּאָכֵיל אוֹכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁקֵיל מַשְׁקִין דִּתְרוּמָה, וְשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ וּפָסֵיל לְהוּ. שׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? דְּזִימְנִין דְּשָׁתֵי מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְשָׁקֵיל אוֹכָלִין דִּתְרוּמָה וְשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ וּפָסֵיל לְהוּ. הַיְינוּ הָךְ? מַהוּ דְתֵימָא: הָא שְׁכִיחִי, וְהָא לָא שְׁכִיחִי — קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַב אַסִּי: שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ טוֹבְלִין בְּמֵי מְעָרוֹת מְכוּנָּסִין וּסְרוּחִין, וְהָיוּ נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן מַיִם שְׁאוּבִין. הִתְחִילוּ וַעֲשָׂאוּם קֶבַע — גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם טוּמְאָה. מַאי קֶבַע? — אָמַר אַבָּיֵי, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אֵלּוּ מְטַהֲרִין, אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַהֲרִין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי נָפְקָא מִינַּהּ, הָא קָא טָבְלִי בְּהָנָךְ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אֵלּוּ מְטַהֲרִין, אֶלָּא אֵלּוּ מְטַהֲרִין. וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? — דְּאִי לָא הָא, לָא קָיְימָא הָא. וְסֵפֶר — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? — אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: שֶׁבִּתְחִלָּה הָיוּ מַצְנִיעִין (אֶת) אוֹכָלִין דִּתְרוּמָה אֵצֶל סֵפֶר תּוֹרָה, וַאֲמַרוּ: הַאי קֹדֶשׁ וְהַאי קֹדֶשׁ. כֵּיוָן דְּקָחָזוּ דְּקָאָתוּ לִידֵי פְסֵידָא, גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה. וְהַיָּדַיִם — מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן. תָּנָא, אַף יָדַיִם הַבָּאוֹת מֵחֲמַת סֵפֶר פּוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. מִשּׁוּם דְּרַבִּי פַּרְנָךְ — דְּאָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרוֹם, נִקְבָּר עָרוֹם. עָרוֹם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: עָרוֹם בְּלֹא מִצְוֹת. בְּלֹא מִצְוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: עָרוֹם בְּלֹא אוֹתָהּ מִצְוָה. הֵי גְּזוּר בְּרֵישָׁא? אִילֵימָא הָא גְּזוּר בְּרֵישָׁא,לא מטמו - את התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים: האוכל אוכל ראשון - נעשה גופו ראשון ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי: שני - פוסל ואינו מטמא: שלישי - אינו פוסל תרומה במגעו אבל הקדשים פוסל ובפ"ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו: ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון הוי שני וכן האוכל אוכל שני הוי שני - והתם מפרש טעמא מצינו שהשני עושה שני ע"י משקין דמשקין אפי' הן שניים נעשין תחלה ועושין מגען שני ואף כאן החמירו בשני לעשות האוכלו כיוצא בו: שלישי שני לקדש - האוכל אוכל שלישי עושה גופו שני לקדש והתם מפרש טעמא דהאי אוכל שלישי חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא וטהרתן טומאה היא אצל הקדש הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא והאוכלו שני: בחולין שנעשו על טהרת תרומה - כלומר באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דאילו חולין גרידא לא משכחת בהו שלישי: מאי טעמא גזור - באדם האוכל שיהא טמא: ופסיל להו - והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל תרומה: הא שכיחא - שאדם שותה עם אכילתו: והא לא שכיחא - שיהא אוכל עם שתייתו: ה"ג היו טובלין במי מערה סרוחים מכונסין - שיש בה מ' סאה מי גשמים שהם כשרים לכל טמא חוץ מזב לבדו דכתיב ביה מים חיים: והיו נותנין עליהן - על גופן מים שאובין להעביר סרחון המקוה: התחילו - הטובלין ועשו השאובין קבע לפיכך גזרו על השאובין טומאה לטמא אדם אחר טבילתו אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה אלא אם כן נטמאו בשרץ: לא אלו - דמקוה לבדה מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין דמתוך שהורגלו הכל בכך לא היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו השאובין באין אלא לטהר: מאי נפקא לן מינה - כיון שכולן טובלין תחלה במקוה מאי איכפת לרבנן אם עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה: אלא אלו מטהרין - וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים וגו' (ויקרא י״א:ל״ו): מ"ט - הא לאו לאחר טבילה הוה: אי לאו - דגזור אף על הטהור לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה דאמרי מ"ש האי מהאי: לידי פסידא - עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר אבל בחולין לא הוצרכו לגזור דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש: עסקניות הן - ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא] וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה: ספר תורה ערום - אלא על ידי מטפחת: אילימא הא - דסתם ידים גזור ברישא:רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ושני שני - בפ"ב דחולין (דף לד. ושם) מפרש טעמא משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא נימא דלהכי שני. עושה שני כדמפרש בסמוך בגמרא משום דזימנין דאכל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה כו' וי"ל משום גזירה דתרומה אין לנו לעשות אוכל שני שני אם לא שמצינו כזה משום דדמי לחוכא ואיטלולא: זמנין דאכיל אוכלין טמאין כו' - אומר ר"ת דפסול גוייה הנזכרת בכל מקום דאמרי' (עירובין פ"ח דף פב: ושם) וחצי חציה לפסול את הגויה דהיינו שיעור שני ביצים ולמ"ד ביצה ומחצה לאו היינו גזירה דהכא דמהך טעמא דהכא אפילו כביצה פסול אלא פסול גויה גזירה קדמוניות היתה וגזרו שלא יהיו באים לטעות ולומר כמו שמותר לאכול תרומה אחר אוכלים טמאין אע"פ שנוגע התרומה באוכלין טמאין שבמעיו כך מותר להגיע תרומה לאוכלין טמאין מבחוץ ולכך גזרו דהאוכל אוכלין טמאים כחצי פרס שיהא גופו נפסל מלאכול בתרומה אבל ע"י מגע לא גזרו ודוקא כחצי פרס אבל כביצה ליכא למטעי שנשאר בין השינים ונחסר קודם שיגיע למעיו וכיון דאפקי מכביצה אוקמי אחצי פרס אבל גזירה דהכא גזרו שיפסול אף למגע ואף בכביצה משום טעמא דמפרש תדע דגזירה קדמוניות היתה דביומא בפ' בתרא (דף פ: ושם) ס"ד למימר דפסול גויה דאורייתא ובי"ח דבר היו כולם בקיאים ואיך היו טועים לומר דהיא דאורייתא דא"כ חסר להו: ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו - ואע"ג דמשקים תחלה הוו כדאמר (כרה פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י"ח דבר לא גזרו להיות משקין תחלה כמו שאפרש: תנא אף הידים הבאות מחמת ספר - והא דלא מייתי מתני' דמסכת ידים (פ"ג מ"ה) כל כתבי הקדש מטמאין את הידים משום דמצינו למימר דה"מ לקדש להכי מייתי ברייתא דקתני בהדיא תרומה וא"ת ומאי אריא ידים הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך אפילו מחמת כל פסולי תרומה נמי כדתנן במסכת ידים (פ"ג משנה ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות וי"ל דהיינו דווקא לקדש דומיא דיד דמטמא את חברתה שאינו אלא לקדש כדמוכח בחגיגה (דף כד:) ופ"ב דחולין (דף לד: ושם) דקאמר מצינו שני עושה שני על ידי משקין הוי מצי נמי למימר דמצינו דע"י ספר שני עושה שני ושמא כשראה שלא קבל רבי אליעזר תשובתו במשקין חזר והשיב לו מכתבי הקדש: תנא אף הידים כו' - וא"ת הא דתנן (ידים פ"ג מ"ב) היד מטמא חבירתה ד"ר יהושע אמרו לו כו' א"ל מצינו כתבי קודש כו' א"ל אין דנין דברי סופרים מד"ת ולא מד"ס ע"ש והשתא היכי מייתי ראיה מכתבי קודש שהן שני ומטמאות ידים אף לתרומה ליד דלא מטמא חבירתה רק לקודש וי"ל דאינו חושש רק להשיב על סברתם שאמרו דאין שני עושה שני ועוד נראה לפרש דההיא דכתבי קודש היינו דוקא לקודש ולאו היינו גזירה דהכא דידים הבאות מחמת ספר דר' פרנך ומה שמקשה וכי לית להו לרבנן האוכל אוכל שני שני כיון דאין דנין דברי סופרים מד"ת ולא מד"ס נראה היכא דאיכא טעמא אית להו לרבנן שני עושה שני כגזירה הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך והאוכל אוכל שני כדמפרש כאן זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומיה (ת"י): אף הידים הבאות מחמת ספר - מדקתני אף משמע דעל הספר גזרו תחלה ואח"כ על הידים הבאות מחמת ספר וכיון דסתם ידים לבסוף גזרו כדאמר לקמן א"כ ידים הבאות מחמת ספר בו ביום גזרו דהא בין גזירה דספר לגזירה דסתם ידים גזרו עליהם וא"כ הוה טפי מי"ח דבר ואם נאמר דעל הידים הבאות מחמת ספר לא באותו פרק גזרו אלא מקודם לכן הוה אתי שפיר אך לשון אף לא משמע כן ועוד לא יתכן שגזרו על הידים ועדיין ספר עצמו לא היה פוסל את התרומה: האוחז ספר תורה ערום - קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים: בלא אותה מצוה - אם אוחזו ללמוד בו אין לו שכר של אותו לימוד ואם בשביל לגוללו אינו מקבל שכר על הגלילה: