שבתפא.
טוען את הדף…
מַתְנִי׳ עֶצֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְווֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף. זְכוּכִית — כְּדֵי לִגְרוֹר בָּהּ רֹאשׁ הַכַּרְכֵּר. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן — כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּדֵי לִזְרוֹק בַּבְּהֵמָה. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דְרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ? הָא קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ! אָמַר עוּלָּא: חֲפֵי פּוֹתַחַת. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲפֵי פּוֹתַחַת טְהוֹרִין, קְבָעָן בַּפּוֹתַחַת טְמֵאִין. וְשֶׁל גַּל, אַף עַל פִּי שֶׁחִיבְּרָן בַּדֶּלֶת וּקְבָעָן בְּמַסְמְרִים טְהוֹרִין — שֶׁכׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. זְכוּכִית כְּדֵי לִגְרוֹר בָּהּ. תָּנָא: סְכוּכִית — כְּדֵי לִפְצוֹעַ בָּהּ שְׁנֵי נִימִין כְּאַחַת. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֶלְעָזָר כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁמַּרְגֶּשֶׁת בָּהּ. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז. זוּנִין עַל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לְהוּ: רַבּוֹתַי, אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא שִׁיעוּרָן בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: כְּזַיִת כֶּאֱגוֹז וּכְבֵיצָה. אֲמַר לְהוּ: וְכִי טוּרְטָנֵי יַכְנִיס? נִמְנוּ וְגָמְרוּ מְלֹא הַיָּד. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּזַיִת כֶּאֱגוֹז וּכְבֵיצָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: מְלֹא הַיָּד. תָּנוּ רַבָּנַן בְּשַׁבָּת: שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת מוּתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא. וְכַמָּה שִׁיעוּרָן? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֶּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּבֵיצָה. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: כַּמַּחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּאֶתְרוֹג. הָתָם מַתְנִיתִין, הָכָא בָּרָיְיתָא! אֶלָּא: כַּמַּחֲלוֹקֶת בְּאֶתְרוֹג כָּךְ מַחֲלוֹקֶת כָּאן. אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲבָל לֹא אֶת הַפָּאיֵיס. מַאי ״פָּאיֵיס״? אָמַר רַבִּי זֵירָא: כַּרְשִׁינֵי בַּבְלָיָיתָא. אָמַר רָבָא: אָסוּר לְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ בַּחוֹל. מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא: לִיסְתַּכַּן? כִּלְאַחַר יָד. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אִם יֵשׁ מָקוֹם קָבוּעַ לְבֵית הַכִּסֵּא — מְלֹא הַיָּד. אִם לָאו — כַּהֶכְרֵעַ מְדוֹכָה קְטַנָּה שֶׁל בְּשָׂמִים. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִם יֵשׁ עָלֶיהָ עֵד — מוּתָּר. מֵיתִיבִי? עֲשָׂרָה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי תַחְתּוֹנִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל עֲלֵי קָנִים, וַעֲלֵי גְפָנִים, וְלוּלַבֵּי גְפָנִים, וּמוֹרִיגֵּי בְהֵמָה בְּלֹא מֶלַח, וְשִׁדְרוֹ שֶׁל דָּג, וְדָג מָלִיחַ שֶׁלֹּא בִּישֵּׁל כׇּל צוֹרְכּוֹ, וְהַשּׁוֹתֶה שִׁמְרֵי יַיִן, וְהַמְקַנֵּחַ בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וְהַמְקַנֵּחַ בִּצְרוֹר שֶׁקִּינַּח בּוֹ חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַתּוֹלֶה עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּלַח, הָא בְּיָבֵשׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן מִצַּד אֶחָד, וְכָאן מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְּחַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: יָרְדוּ עָלֶיהָ גְּשָׁמִים וְנִטַּשְׁטְשׁוּ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אִם הָיָה רִישּׁוּמָן נִיכָּר — מוּתָּר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר רַב שֵׁילָא מֵרַבמתני' תרווד - כף קולייר: חף - קס"ד דפותחת של חף עצמה ושיעורה נפיש מתרווד: כרכר - עץ יש לאורגין וראשו חד: כדי לזרוק בבהמה - דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא דרמי ליה אזיל ליה: גמ' והא קיי"ל דשיעורא דרבנן נפיש - גבי לעשות תלאי: חפי פותחת - שינים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושים אותם מעצם: חפי פותחת טהורין - דכל זמן שלא חברן בה אינן ראויין לכלום: טמאין - דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאין בהכל שוחטין (חולין דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול ומקבל מפתח: ושל גל - ואם הפותחת הזאת אינה של כלים כגון של שידה ומגדל אלא של גל כמו טרוקי גלי כגון דלתות שערי החצר אע"פ שחברן בפותחת הואיל וחבור זה בדלת היא ודלת בנין מחובר לקרקע טהורין: סכוכית - זכוכית ועל שם שסוכין קרי סכוכית ועל שם שהיא זכה קרי זכוכית: והוא שמרגשת - הבהמה בצרור זה בהכאתו: שיעורן בכמה - להתחייב עליהן אי נמי לטלטלן בחצר ולהכניסן לבית הכסא ואידי ואידי חד שיעורא הוא דבמידי דחזי להו מיחייב על הוצאתו: כזית כאגוז כביצה - שלש מכניסין לקינוח ומקנח זו אחר זו אחת כזית ואחת כאגוז ואחת כביצה בתחלה מקנח פי הרעי בקטנה להסיר רעי הנדבק שם שהגדולה פוחסת ומלכלך סביבותיו: טורטני - מאזנים יכניס לשם לשקול: מלא היד - בין שלשתן או אפילו הן ד' וה' ובין כולן מלא היד: מקורזלות - ביקועו' שיהיו ראויות לקינוח: מותר להכניסם - בתוך ד' אמות או בחצר דלא ליתסר לטלטולינהו: כאגוז - כל אחת ואחת: התם מתני' - פלוגתא דאתרוג מתני' היא במסכת סוכה והיא סדורה בפי התלמידים: והכא ברייתא - ויש הרבה תלמידים שלא שנאוה והוא תולה הידועה בשאינה ידועה: כך מחלוקת כאן - ולסימנא בעלמא אמרה דלא תשכח לגירסא דברייתא ואם תשכחנה הזכר ממשנתך דאתרוג: אבל לא הפאייס - כמו שקל פיסת רגב (סנהדרין דף סד.) שקורין גלישט"א דהואיל ומיפרכה לא חזי לקינוח ואסורה לטלטל: כרשיני בבלייתא - הכי מיקרו משום שבבל ארץ לחה היא והמחרישה מעלה רגבים: למשמש - הנצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמרינן לקמן בפירקין דממשמש בצרור בנקב והוא נפתח וקא סלקא דעתך דקאמר ובשבת אסור למשמש כלל כדרך שממשמשים בחול: ליסתכן - דאמר מר (תמיד פ"א דף כז:) עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן: ומשני כלאחר יד - האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי משום השרת נימין אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו שפיר דמי: אם יש מקום קבוע לבה"כ - שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא יד: כהכרע - כשיעור המכריע כאגוז נפיש מכזית וזוטר מכביצה: מדוכה קטנה - מלאכתה לאיסור אסור לטלטל: ואם יש עליה עד - קנוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקינוח: תחתוניות - פיג"ש: לולבי גפנים - אותן פיצולין הגדלין בגפן וקורין וודיל"ש: מוריגי בהמה - כל בשר שיש בבהמה העשוי כמורג שהוא פגום וחרוקה כמורג חרוץ חדש כלומר כל מקום שאין הבשר חלק כגון קליפת הלשון וכגון החיך שיש בו כמין קוצין וכפגימות וכבית הכוסות: שקינח בו חבירו - אסיד ואחרסית נמי קאי: התולה - שאינו יושב אלמא קינח בו חברו לא חזי לקינוח ורב ששת אמר לעיל אם יש עליה עד מותר: לח - לא חזי יבש חזי: מצד אחד - באותו צד שקינח בו חבירו לא חזי לקינוח אבל בצד שני חזי: דידיה - שהיה קינוח שעליה שלו: ונשטשטשו - אותו עד: מהו - מי בטיל לייחוד דידהו או לא: אי רשומו ניכר מותר - דכיון דמאיס לא חזי לבשמים ולא מיבטל ליה מבית הכסא:למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש - ואע"ג דאשכחן תרווד שהוא גדול הרבה כדאמר בנזיר בפרק כ"ג (דף נ:) גבי מלא תרווד רקב כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת יד ור' יוחנן אמר מלא חפניו התם ודאי מיירי בתרווד גדול כדתנן במסכת כלים בפ' י"ז (משנה. ב) שאמר מידה גסה מלא תרווד רקב כמלא תרווד גדול של רופאים אבל הכא להוצאת שבת מידי דחשיב בעינן ותרווד קטן חשוב הוא הרבה (א"נ) חף סלקא דעתך שהוא חף גל שהוא גדול ומשני בחפי פותחת שהן קטנים: חפי פותחת טהורין - פי' בקונטרס שינים של עצם ונותנין אותם בפותחת לפתוח וקודם שלא נקבעו אין ראוין לכלום קבען בפותחת טמאין דכלי עצם כמתכות ופשוטיהם טמאים כדאמר בהכל שוחטין (חול. ן דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת והמחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול דמקבלת מפתח ומה שפירש דפשוטי כלי עצם טמאים כדאמר בהכל שוחטין לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם אבל פשוטי כלי עצם הא תנן ומייתי לה בפ"ק (דף טז:) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומה שפירש דחפין הן של עצם קשה לר"י דגבי כלי מתכות מיתניא בתוספתא דכלים ועוד דאי בשלא נקבעו אין ראויין לכלום אם כן פשיטא דטהורין ומה שפי' שפותחת יש לה בית קיבול לקבל המפתח הא לא חשיב בית קיבול שאין המפתח עשוי לטלטל ע"י אותו בית קיבול כמו הקיטע יוצא בקב שלו (לעיל שבת דף סו.) דטהור כשאין בו בית קיבול כתיתין דפי' בקונט' דמה שמניח ראש שוקו בתוכו לא חשיב בית קיבול שאין השוק מיטלטל על ידו ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף אדרבה תנן במס' כלים בפי"ג (משנה ו) פותחת של עץ וחפין של מתכת טמאה פותחת של מתכת וחפין שלה של עץ טהורה אלמא בתר חפין אזלינן ואע"ג דמשמע דאתיא כרבי נחמיה דלא אזיל בתר מעמיד אלא בתר תשמיש דהיינו חותם ברייתא דשמעתי' נמי נראה לר"י דאתיא כוותיה דקתני סיפא דהכא טבעת של מתכת וחותם של אילמג ר' נחמיה מטהר ונראה לר"י דבחפין של מתכת איירי ואע"פ שלא נקבעו ראויין הם קצת ליתנם בפותחת ואפילו הכי טהורין דגולמי כלי מתכות טהורין קבען בפותחת טמאין שנגמרה מלאכתן וכן משמע בסמוך דטעמא משום גמר מלאכה דקתני ושל גל אע"פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה אלא כיון שאין להם פותחת [וחף] קבוע בגל טהור: אסור למשמש בצרור - פירש בקונטרס הנצרך לפנות ואינו יכול אסור משום השרת נימין וא"ת והא רבא בדבר שאין מתכוין סבר כר"ש בספ"ב דביצה (דף כג.) וכה"ג פריך לקמן לרבי יוחנן דאסר משום השרת נימין ויש לומר דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה: ואם לאו כהכרע - ונראה לר"ת כגירסת ר"ח ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פי' רגל כמו כרעי המטה וכן מפרש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים: אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר - מילתא באפי נפשה היא פירוש מותר לקנח בה אפילו גדולה יותר מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד הוכנו כולן: