שבתנה:
טוען את הדף…
מֵיתִיבִי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה קָנַסְתָּ מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן? אָמַר לָהֶם: מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו וְעָבַר עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁקִּיְּמוּ כׇּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמֵתוּ! אָמַר לָהֶם: ״מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְגוֹ׳״! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחֶטְאָם מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״. הָא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי — עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנְּכֶם לִיפָּטֵר מִן הָעוֹלָם. מֵיתִיבִי: אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד. וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָוִד דִּמְפָרֵשׁ בָּהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלוֹם תַּחַת יוֹאָב (שַׂר) [עַל] הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיִל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב״. וְכִי בַּת נָחָשׁ הֲוַאי? וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הֲוַאי, דִּכְתִיב: ״וְאַחְיוֹתֵיהֶן צְרוּיָה וַאֲבִיגַיִל״. אֶלָּא: בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. מַנִּי? אִילֵּימָא תַּנָּא דְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְהָא אִיכָּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן! אֶלָּא לָאו, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא. וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ מִיתָה בְּלֹא חֵטְא וְיֵשׁ יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן, וּתְיוּבְתָּא דְרַב אַמֵּי — תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר רְאוּבֵן חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר״ — מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּן שְׁקוּלִים כְּאֶחָד. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ — מְלַמֵּד שֶׁבִּלְבֵּל מַצָּעוֹ שֶׁל אָבִיו, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שָׁכַב עִמָּהּ. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מוּצָּל אוֹתוֹ צַדִּיק מֵאוֹתוֹ עָוֹן, וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ. אֶפְשָׁר עָתִיד זַרְעוֹ לַעֲמוֹד עַל הַר עֵיבָל וְלוֹמַר: ״אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו״ וְיָבֹא חֵטְא זֶה לְיָדוֹ? אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ — עֶלְבּוֹן אִמּוֹ תָּבַע. אָמַר: אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת מַצָּעָהּ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַצָּעוֹת בִּלְבֵּל, אַחַת שֶׁל שְׁכִינָה וְאַחַת שֶׁל אָבִיו. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה״ — אַל תִּקְרֵי ״יְצוּעִי״ אֶלָּא ״יְצוּעַיי״. כְּתַנָּאֵי. ״פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר ״פַּזֹּתָה״, ״חַבְתָּה״, ״זַלְתָּה״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״פָּסַעְתָּה עַל דָּת״, ״חָטָאתָ״, ״זָנִיתָ״. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״פִּילַּלְתָּה״, ״חַלְתָּה״, ״זָרְחָה תְּפִלָּתֶךָ״. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִן צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הֲפוֹךְ אֶת הַתֵּיבָה וְדוֹרְשָׁהּ: ״זִעְזַעְתָּה״, ״הִרְתַּעְתָּה״, ״פָּרַח חֵטְא מִמְּךָ״. רָבָא אָמַר, וְאָמְרִי לֵהּ רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: ״זָכַרְתָּ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל דָּבָר״, ״חִלִּיתָ עַצְמְךָ חוֹלִי גָּדוֹל״, ״פֵּירַשְׁתָּ מִלַּחְטוֹא״. רְאוּבֵן. בְּנֵי עֵלִי. בְּנֵי שְׁמוּאֵל. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. וְיוֹאָשׁ. סִימָן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חׇפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה׳״. סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּאָמַר רַב: פִּנְחָס לֹא חָטָא. מַקִּישׁ חָפְנִי לְפִנְחָס: מַה פִּנְחָס לֹא חָטָא — אַף חָפְנִי לֹא חָטָא. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים״ — מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִינֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שְׁכָבוּם. גּוּפָא, אָמַר רַב: פִּנְחָס לֹא חָטָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִי כָבוֹד בֶּן פִּנְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה׳ וְגוֹ׳״ — אֶפְשָׁר חֵטְא בָּא לְיָדוֹ וְהַכָּתוּב מְיַיחֲסוֹ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״יַכְרֵת ה׳ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאׇהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה׳ צְבָאוֹת״. אִם יִשְׂרָאֵל הוּא — לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. וְאִם כֹּהֵן הוּא — לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: פִּנְחָס לֹא חָטָא. אֶלָּא הָא כְתִיב ״אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן״! — ״יִשְׁכָּבֵן״ כְּתִיב. וְהָכְתִיב: ״אַל בָּנָי כִּי לֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״בְּנִי״ כְּתִיב. וְהָכְתִיב ״מַעֲבִרִים״! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ״מַעֲבִירָם״ כְּתִיב. וְהָכְתִיב ״בְּנֵי בְלִיָּעַל״! מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְפִנְחָס לְמַחוֹת לְחׇפְנִי וְלֹא מִיחָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָטָא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵרבעטיו של נחש - בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר שלא חטאו בעטיו כמו עטא וטעם (דניאל ב): ואחיותיהם - בבני ישי משתעי: אלא לאו ר"ש בן אלעזר - דאמר משה ואהרן בחטאם מתו ומודה בהני: כל האומר ראובן חטא - במעשה בלהה: דכתיב - בההוא קרא: ויהיו בני יעקב וגו' - להוציא מלבך שלא תחשדנו: ויבא חטא זה לידו - ויגזור הקב"ה שיהיו מן המקללים: אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה: חללת - אותו שם שעלה על יצועי דהיינו שכינה מדלא כתיב יצועי עלית טעם אחר עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים: פחז - נוטריקון הוא: פזתה - לשון עמא פזיזא (לקמן שבת דף פח.). פזתה מיהרת בעצמך וחטאת: זלתה - זלזלת: פיללת - להנצל מן החטא: חלתה - ויחל משה (שמות לב): זעזעת' - יראת לחטוא לר' אליעזר ור' יהושע חטא ולרבן גמליאל ולמודעי בקש לחטוא ולא חטא: חלית - חולי גדול להתאפק לכבוש יצרך: כל האומר בני עלי חטאו - באשת איש אינו אלא טועה ומיהו בבזיון קדשים חטאו: דאמר רב - לקמן בשמעתין פנחס לא חטא ויליף לה מקרא ור' יונתן יליף לה לחפני מהאי קרא דמקיש חפני לפנחס: ששהו את קיניהן - שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב (שמואל א ב׳:ט״ו) גם בטרם יקטירון את החלב וגו' וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והן היו משהין מלהקריבם והנשים לא היו יכולין לסמוך עליהם שיקריבו והיו שוהות שם ולא היו חוזרות אצל בעליהן עד שראו קיניהן קרבין והיו טהורות לקדשים וליכנס לעזרה לפיכך מעלה עליהם כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה: פנחס לא חטא - באשת איש דאשר ישכבון את הנשים אינו אלא חפני לבדו: ואחיה בן אחיטוב וגו' כהן ה' - בשילה נושא אפוד הרי שמיחסו לשבח ומזכיר עליו שם פנחס אבי אביו: אפשר בא חטא לידו והכתוב מייחסו - לשבח ואת בן בנו מייחסו אחריו והכתיב גבי עבירה דנואפים יכרת ה' לאיש וגו' והאי קרא בבא על הנכרית ועל הזונה מישתעי כדדרשינן ליה באלו הן הנשרפין דכתיב לעיל מיניה כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ודרשינן כי חלל יהודה קדש זו זונה וכן הוא אומר לא תהיה קדשה וגו': ער - חריף להבין ולהורות בין החכמים כדאמרי' בעירובין (דף נג:) אהרנית ערנית: ואם כהן הוא כו' - וכאן מייחס כהן מגיש מנחה אחר פנחס: והכתיב אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' אביהם היה מוכיחם: והא כתיב מעבירים אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב - קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן כי אומר אני שטעות גדול הוא ול"ג לה להא מילתא שהרי בספרים מוגהים כתיב מעבירים וגם . במסורה הגדולה במקום שמנויין שם כל התיבות דלא כתיב בהן יו"ד וקורין ולא נמנה זה והם מנויין ע"פ החשבון וזו אינה קשיא דהאי מעבירים לאו לשון עבירה הוא אלא לשון ויעבירו קול במחנה (שמות ל״ו:ו׳) וה"ק להו לא טובה השמועה אשר אנכי שומע את עם ה' מעבירים ומכריזין וקובלים עליכם והאי מעבירים לשון רבים הוא ואעם ה' קאי ולאו אבני עלי שהרי הם היו עוברים ולא היו מעבירים את אחרים:ארבעה מתו בעטיו של נחש - והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר: וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורים בלא עון - ואע"ג דבמאי דקאמר אין יסורין בלא עון לא איתותב: כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה - פירוש במאי דכתיב אשר ישכבון לא חטאו אלא מבזים קדשים היו כדכתיב (שמואל א ב׳:ט״ו) בטרם יקטירון החלב וגו': מעבירם כתיב - הש"ס שלנו חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם (מעבירים) וכן מצינו בירושלמי בשמשון והוא שפט את ישראל ארבעים שנה מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו כמו בחייו ובכל ספרים שלנו כתיב כ' שנה (שופטים טז): מתוך שהיה לו לפנחס למחות - פליג אר' יונתן דאמר שניהם לא חטאו: