שבתקמח:
טוען את הדף…
נִיפְרוֹס סוּדָרָא — אָתֵי לִידֵי סְחִיטָה. נְכַסְּיֵיהּ בְּנִכְתְּמָא — זִימְנִין דְּמִיפְּסַק, וְאָתֵי לְמִקְטְרֵיהּ. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר. וַאֲמַר לֵיהּ רַבָּא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: תְּנַן לֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב. וְקָא חָזֵינַן דְּעָבְדִין, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי! וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַבָּא: לָא לִיתִּיב אִינִישׁ אַפּוּמָּא דְלֶחְיָיא, דִילְמָא מִיגַּנְדַּר לֵיהּ חֵפֶץ וְאָתֵי לְאֵיתוֹיֵי, וְהָא קָא חָזֵינַן נְשֵׁי דְּמַיְתְיָין חַצְבֵי וְיָתְבָן אַפּוּמָּא דִמְבוֹאָה, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי! אֶלָּא: הַנַּח לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין. סְבוּר מִינָּה הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בִּדְאוֹרָיְיתָא — לָא. וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן וְלָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא. דְּהָא תּוֹסֶפֶת דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, וְקָא חָזֵינַן לְהוּ דְּקָאָכְלִי וְשָׁתוּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי. וְכֵן אִשָּׁה מֵחֲבֶירְתָּהּ כִּכָּרוֹת. בְּשַׁבָּת הוּא דַּאֲסִיר, אֲבָל בְּחוֹל — שַׁפִּיר דָּמֵי? לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּהִלֵּל, דִּתְנַן: וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶירְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנָּה דָּמִים, שֶׁמָּא יוּקְּרוּ חִטִּין וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית! אֲפִילּוּ תֵּימָא הִלֵּל, הָא — בְּאַתְרָא דְּקִיץ דְּמַיְהוּ, הָא — בְּאַתְרָא דְּלָא קִיץ דְּמַיְהוּ. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ. אִיתְּמַר הַלְווֹאַת יוֹם טוֹב, רַב יוֹסֵף אָמַר: לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע, וְרַבָּה אָמַר: נִיתְּנָה לִיתָּבַע. רַב יוֹסֵף אָמַר לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע: דְּאִי אָמַרְתָּ נִיתְּנָה לִיתָּבַע — אָתֵי לְמִיכְתַּב. רַבָּה אָמַר נִיתְּנָה לִיתָּבַע: דְּאִי אָמְרַתְּ לֹא נִיתְּנָה — לָא יָהֵיב לֵיהּ וְאָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. תְּנַן אִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ — מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע — מִשּׁוּם הָכִי מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ נִיתְּנָה לִיתָּבַע, אַמַּאי מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ? לִיתֵּן לֵיהּ וְלִתְבְּעֵיהּ! אָמַר: לָא בָּעֵינָא דְּלֵיקוּם בְּדִינָא וְדַיָּינָא. מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִילְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אִם הָיָה חֹדֶשׁ מְעוּבָּר — מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִי לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע — מַאי ״מְשַׁמֵּט״? שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּחוֹל הוּא. תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: אִם לָאו — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִיתְּנָה לִיתָּבַע — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע, אַמַּאי אֵינוֹ מְשַׁמֵּט? דְּאִי יָהֵיב לֵיהּ — שָׁקֵיל. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא אִי יָהֵיב לֵיהּ — לָא שָׁקֵיל?! רֵישָׁא — צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״, סֵיפָא — לָא צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״. כְּדִתְנַן: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ: ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״. וְאִם אָמַר לוֹ ״אַף עַל פִּי כֵן״ — יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה״. רַב אַוְיָא שָׁקֵיל מַשְׁכּוֹנָא. רַבָּה בַּר עוּלָּא מִיעָרַם אִיעָרוֹמֵי. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַקְדִּישׁ אָדָם פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת, וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ, וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּמַמְנֶה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל פִּסְחוֹ, דְּמֵעִיקָּרָא מִיקַּדַּשׁ וְקָאֵי. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה בַּתְּחִילָּה בְּיוֹם טוֹב! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּרָגִיל אֶצְלוֹ — כְּמַאן דְּאִימְּנִי בֵּיהּ מֵעִיקָּרָא דָּמֵי. וְהָא תָּנֵי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְנוֹתֵן לוֹ טָלֶה לְפִסְחוֹ וּמַקְדִּישׁוֹ וְיוֹצֵא בּוֹ! הָתָם נָמֵי, כֵּיוָן דְּרָגִיל אֶצְלוֹ — אַקְדּוֹשֵׁי [מַקְדֵּישׁ] לֵיהּ מֵעִיקָּרָא. וְהָא ״מַקְדִּישׁ״ קָתָנֵי? הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי מִדְּרַבָּנַן. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, כׇּל אֵלּוּ — בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בְּשַׁבָּת! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן, כָּאן — בְּחוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן. מַתְנִי׳ מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב. מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשּׁוּלְחָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה. וּמְטִילִין חֲלָשִׁין עַל הַקֳּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת.ואתי לידי סחיטה - ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי: בנכתמא - כיסוי: זימנין דמיפסק כו' - כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא: אין מספקין - כף אל כף משום אבל: מטפחין - על הלב: מרקדין - לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר: אפומא דלחייא - לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר: ואתי לאתויי - חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל"ג: בשבת הוא דאסור - לומר הלויני משום מכתב: הא בחול שרי - ולא חיישינן לרבית ואף על גב דבלשון הלואה קאמר ליה: באתרא דקיץ דמייהו - דככרות לא אתי לידי רבית שאם יוקירו יתן דמיהן: לא ניתנה ליתבע - בב"ד שאין ב"ד נזקקין לה לעולם: בדינא ודיינא - לא לבא לדין ולא לברור דיין ולהטריח את עצמו: השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה - של מוצאי שביעית ללוקחים ובהקפה וקיי"ל שביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ: אם היה חדש - אלול מעובר ועשו ראש השנה שני ימים משמט דיום טוב ראשון של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית ואם לאו הויא לה הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט: ל"ג אי אמרת בשלמא כו' ה"ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט הואיל ואין ב"ד נזקקין לכופו שמוטה היא ועומדת: דחול הוא - שהרי חדש מעובר ולא הוי יו"ט עד למחר הלכך אי לאו דשביעית הוא הוה גבי: אם לאו אינו משמט - אלמא ניתנה ליתבע ומשני מאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל: מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל - בתמיה: רישא - דהלואת שביעית היא אי נמי יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה משמט אני: ואם אמר - לוה אעפ"כ איני חפץ שישמטו יקבל ממנו: דבר השמטה - אפילו מקבל חובו יזכיר לו שמיטה בדבורו: שקיל משכונא - בשעת הלואה מהלואת יו"ט: מערים איערומי - לאחר י"ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו: פסחו בשבת - אם חל י"ד בשבת: וחגיגתו ביו"ט - ביום הקרבתה מותר להקדיש ואע"ג דתנן אלו הן משום שבות אין מקדישין הני כיון דהקרבתן דוחה קדושתן דוחה: בממנה אחרים עמו - כדכתיב (שמות יב ד) במכסת נפשות: על פסחו - שהיה קדוש ועומד מאתמול: אקדושי - מקדיש ליה רועה מע"ש שהרי יודע שזה סומך עליו: עילוי - מעלה בעלמא שיקדישו בעלים: הא - דקתני אין מקדישין בחובות שאין קבוע להן זמן קאי שאין הקרבתן דוחה שבת: מתני' פרפרותיו - מיני מעדנים: אבל לא מן הכתב - אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא: מפיס - לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה: ובלבד שלא יתכוין לעשות כו' - שיהו המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה ע"פ הגורל והמתחייב ע"פ הגורל לקטנה יטלנה ובגמ' מפרש טעמא: חלשים - גורלות: על הקדשים - בין הכהנים: אבל לא על המנות - בגמרא מפרש:ניפרוס סודרא עליה אתי למסחטיה - מכאן מייתי ר"ת ראיה דביין ושמן לא שייכא סחיטה לעיל בשלהי שמונה שרצים (שבת דף קיא. בד"ה האי מסוכרייתא) פירשתי: לא מספקין ולא מטפחין - לא כפי' הקונטרס משום דא"כ מאי איריא ביו"ט אפי' בחול המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן פרק בתרא (דף כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות אלא נראה לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בהמוצא תפילין (עירובין דף קד.): וכן היה הלל אומר - כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך (ב"מ ד' עה.) וקי"ל: רבה אמר ניתנה ליתבע - הלכה כרבה לגבי רב יוסף: ורב אויא ורבה בר עולא מחמרי אנפשייהו כ"ה בס"א דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב. אע"פ שמזכיר לו לשון שאלה: דאיגלאי מילתא דבחול הויא - ורב יוסף לא מיירי אלא בשבת ויו"ט ודאי: והא אנן תנן אין נימנין כו' - פירש ה"ר פורת בשם רבינו שמואל דל"ג ליה חדא דמה שייך להקשות מנמנין של רשות לנמנין של מצוה ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין צדין (ביצה דף כז:) מאי אין נמנין אין פוסקין דמים בתחילה לבהמה ביו"ט הרי אני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע: מטילין חלשים על הקדשים ביו"ט - תימה דאמר בפרק ב' דקדושין (דף נג. ושם) דאין חולקין זבחים כנגד זבחים ומנחה כנגד מנחה ומפיק לה מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ועוד דפריך התם מוהצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין מאי חולקין חוטפין כו' ואומר רבי דאין מועלת בהם חלוקה וגורל שיהא ממונו לקדש בו את האשה ולהוציאו בדיינים אבל מ"מ מטילין היו חלשין לתת לכל א' חלקו פן יריבו ביחד כדכתיב (הושע ד) ועמך כמריבי כהן והא דמשני התם חולקין לאו דוקא אלא חוטפין ולא משני הכי משו' דחולקין משמע כופין לחלוק ע"כ מחמת שחוטפין אותן שאינן שלהם. מ"ר: