שבתקמב:
טוען את הדף…
וְהָא מִיפְלָג פְּלִיג עִילָּוֵיהּ, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נוֹתֵן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאוֹכֵל מִצַּד אַחֵר. דְּרַבִּי יְהוּדָה עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. מַתְנִי׳ הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית — מַטָּהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת — מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר — מְנַעֵר אֶת הַכַּר, וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת — מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר — נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. [הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת כּוּ׳.] מַאן תַּנָּא דְּכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא וְהֶיתֵּרָא — בְּהֶיתֵּרָא טָרְחִינַן, בְּאִיסּוּרָא לָא טָרְחִינַן? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא. דִּתְנַן: הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹרֵר אוֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ, בְּחֵיקוֹ וּבַתַּמְחוּי. וְתַנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁהָאוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת. אֲבָל פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל — דִּבְרֵי הַכֹּל בּוֹרֵר אוֹכֶל. וְהָא הָכָא, דְּכִי אוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת דָּמֵי! הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְמִישְׁקַל, לָא מִשְׁתְּקִיל לֵיהּ יַיִן עַד דְּשָׁקֵיל לַהּ לְאֶבֶן — כִּפְסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל דָּמֵי. הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת — מַגְבִּיהַּ. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָיְתָה הֶחָבִית מוּנַּחַת בָּאוֹצָר, אוֹ שֶׁהָיוּ כְּלֵי זְכוּכִית מוּנָּחִין תַּחְתֶּיהָ — מַגְבִּיהָה לְמָקוֹם אַחֵר, וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת, וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ, וּמַחְזִירָה לִמְקוֹמָהּ. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. וְכֵן תָּנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר מְנַעֵר וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שָׁכַח אַרְנָקִי בֶּחָצֵר — מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יִצְחָק: שָׁכַח לְבֵינָה בֶּחָצֵר — מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ דִּסַקַּיָּא מְלֵאָה מָעוֹת בִּסְרַטְיָא, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר לָהֶן: הַנִּיחוּ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וְטַלְטְלוּהָ. אָמַר מָר זוּטְרָא: הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא בְּשׁוֹכֵחַ. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ שֹׁכֵחַ נָמֵי [לָא] — וְלֹא אָמְרוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד. אַבָּיֵי מַנַּח כַּפָּא אַכִּיפֵי. רָבָא מַנַּח סַכִּינָא אַבַּר יוֹנָה וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה חַרִּיפָן שְׁמַעְתָּתָא דְּדַרְדַּקֵּי! אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן בְּשׁוֹכֵחַ, לְכַתְּחִילָּה מִי אֲמוּר?! אָמַר אַבָּיֵי: אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב אֲנָא, כַּפָּא אַכִּיפֵי לְמָה לִי? הָא חֲזוּ לְמִיזְגָּא עֲלַיְיהוּ! אָמַר רָבָא: אֲנָא, אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב אֲנָא — סַכִּינָא אַבַּר יוֹנָה לְמָה לִי? הָא חֲזֵי לִי לְאוּמְצָא. טַעְמָא דַּחֲזֵי לְאוּמְצָא, הָא לָא חֲזֵי לְאוּמְצָא — לָא. לְמֵימְרָא דְּרָבָא כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוִוי לִי בַּר אֲווֹזָא, וּשְׁדִי מֵיעֵיהּ לְשׁוּנָּרָא.והא מיפליג פליג עילויה - ואמר כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכה"ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין: דרבי יהודה עדיפא - מיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן (עליו) עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין: מתני' מטה על צדה - מטה חבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים: היתה בין החביות - וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם: מגביה - לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה: לשלשת - שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה: מקנחה בסמרטוט - ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כבוסו: היתה - לשלשת זו על כר של עור דלאו בר כיבוס הוא: נותן עליה מים עד שתכלה - ומיהו כיבוס ממש לא והואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכין ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת: גמ' לא שנו - מטה על צדה דחבית: אלא בשכח - ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת: נעשה חבית בסיס לדבר האסור - ואסור להטותה שאף החבית מוקצה: מאן תנא - דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צדה דאית ליה דכי טרח מטרח בחבית דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חבית: רבן שמעון - אליבא דבית הלל: בורר אוכל ואוכל - המאכל יטול והפסולת ישאר בכלי: בורר כדרכו - נוטל פסולת ומניח אוכל אם ירצה: כשהאוכל מרובה על הפסולת - דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא: דברי הכל בורר אוכל - דבהיתירא טרח ולא באיסורא ופרכינן והא הכא דמתניתין דאוכל מרובה על הפסולת וכי מגביה האבן עם החבית טרח טפי והוה למשקל פסולת כר"ש: כיון דאי בעי למשקל - לכולי יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי ליה לאגבוהה תו לחבית הלכך הוה ליה מפיש בטרחא: ה"ג לא משתקל ליה עד דשקיל לה ול"ג עד דשקיל לה לאבן: היתה החבית מונחת באוצר - כלומר במקום מכונס שאוצרין שם חביות הרבה ודואג שמא יטלה ותפול האבן על החבית שאצלה: לא שנו - דמנער: נעשה - הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול: לא שנו - דמנערה ואינו מטלטלה בעודן עליה: אלא שצריך לגופו - של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי ליה באתרייהו: אבל צריך למקומו - של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר: דסקיא מלאה מעות - גרסינן: בסרטיא - רה"ר: הניחו עליה ככר או תינוק - דלישתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד' אמות וטלטלוה פחות פחות מד' אמות או במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין (דף מג:): בשוכח - אבל במניח מדעת מערב (יום) שבת לא התירו לו לטלטלה ע"י ככר או תינוק: אלא למת - משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה: אביי מנח כפא אכיפי - מניח תרווד על העומרים לטלטלן אגב תרווד: אבר יונה - חי [בלא] מליח: חריפא שמעתתא דדרדקי - סבורים הם שהם חריפים: אימר דאמור רבנן - בארנקי ודסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכחה ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון: אמר אביי - אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד: אי לאו דאדם חשוב אנא - ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באסורין: כפא אכיפי למה לי - בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למיזגא עלייהו: לאומצא - לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא: הא לא חזי לאומצא לא - ואע"ג דחזו לשונרא דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: כר' יהודה - במסכת ביצה (דף ו:): טווי לי בר אווזא - ביום טוב: ושדי מיעיה לשונרא - אלמא מטלטל להו משום שונרא ואע"ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב ומיהו מאתמול לאדם הוו קיימי:שאוכל מרובה על הפסולת - פי' בקונטרס משום דהשתא הוי טרחא יתירא למישקליה לאוכל ואינו נראה לר"י דאי משום טרחא הוי מאי קאמרי בסמוך הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי היכי הוי משום האי טעמא כפסולת מרובה על האוכל ולכך הוצרך רש"י לפרש דל"ג עד דשקיל ליה לאבן על כן נראה לר"ת דטעמא משום דכי אוכל מרובה על הפסולת הוה פסולת כבטל לגבי רובו ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה פסולת לגבי אוכל והשתא אתי שפיר גירסת הספרים דגבי חבית נמי כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי דכיון שאין יכול כלל ליטול מן היין בלא נטילת האבן לא חשיב כבטיל לגבי האוכל כיון שהאוכל אינו ניכר כלל ואינו יכול ליטול הימנו כשהאבן על פי החבית. מ"ר. והא דמוקי לה בספ"ק דביצה (ד' יד: ושם) כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא אאוכל קאי ולא אפסולת ולפירש"י קאי אפסולת ולא אאוכל [וע"כ לא יברור הפסולת דנפיש בטירחא]: לא שנו אלא בשכח - וא"ת תרתי דרב למה לי וי"ל חדא מכלל חבירתה איתמר והא לא תקשה תרתי מתני' למה לי דהוה אמינא אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככיסוי החבית אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה"א דאסיר: