שבתקנו:
טוען את הדף…
דְּקָאֵי צֶדֶק בְּמַעֲרָב — מְהַדַּרְנָא וּמוֹקֵימְנָא לֵיהּ בְּמִזְרָח. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ״. וּמִדִּשְׁמוּאֵל נָמֵי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דִּשְׁמוּאֵל וְאַבְלֵט הֲווֹ יָתְבִי, וַהֲווֹ קָאָזְלִי הָנָךְ אִינָשֵׁי לְאַגְמָא. אֲמַר לֵיהּ אַבְלֵט לִשְׁמוּאֵל: הַאי גַּבְרָא אָזֵיל וְלָא אָתֵי, טָרֵיק לֵיהּ חִיוְיָא וּמָיֵית. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: אִי בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא, אָזֵיל וְאָתֵי. אַדְּיָתְבִי אֲזַל וַאֲתָא. קָם אַבְלֵט שַׁדְיֵהּ לְטוּנֵיהּ, אַשְׁכַּח בֵּיהּ חִיוְיָא דִּפְסִיק וּשְׁדֵי בְּתַרְתֵּי גוּבֵּי. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מַאי עֲבַדְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: כׇּל יוֹמָא הֲוָה מַרְמִינַן רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְאָכְלִינַן. הָאִידָּנָא הֲוָה אִיכָּא חַד מִינַּן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רִיפְתָּא, הֲוָה קָא מִיכְּסַף. אָמֵינָא לְהוּ: אֲנָא קָאֵימְנָא וּמַרְמֵינָא. כִּי מְטַאי לְגַבֵּיהּ, שַׁוַּאי נַפְשַׁאי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְּסִיף. אֲמַר לֵיהּ: מִצְוָה עֲבַדְתְּ. נְפַק שְׁמוּאֵל וּדְרַשׁ: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״, וְלֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ. וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דְּרַבִּי עֲקִיבָא הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא, אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: הָהוּא יוֹמָא דְּעָיְילָה לְבֵי גְנָנָא, טָרֵיק לַהּ חִיוְיָא, וּמִיתָא. הֲוָה דָּאֵיג אַמִּילְּתָא טוּבָא. הָהוּא יוֹמָא שְׁקַלְתַּהּ לְמַכְבַּנְתָּא, דַּצְתַּהּ בְּגוּדָא, אִיתְרְמִי אִיתִּיב בְּעֵינֵיהּ דְּחִיוְיָא. לְצַפְרָא כִּי קָא שָׁקְלָה לַהּ, הֲוָה קָא סָרֵיךְ וְאָתֵי חִיוְיָא בָּתְרַהּ. אֲמַר לַהּ אֲבוּהּ: מַאי עֲבַדְתְּ? אֲמַרָה לֵיהּ בְּפַנְיָא אֲתָא עַנְיָא, קְרָא אַבָּבָא וַהֲווֹ טְרִידִי כּוּלֵּי עָלְמָא בִּסְעוּדְתָּא, וְלֵיכָּא דְּשָׁמְעֵיהּ. קָאֵימְנָא, שְׁקַלְתֵּיהּ לְרִיסְתָּנַאי דִּיהַבְתְּ לִי, יַהְבִתֵּיהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר לַהּ: מִצְוָה עֲבַדְתְּ. נְפַק רַבִּי עֲקִיבָא וּדְרַשׁ: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״, וְלֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ. וּמִדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נָמֵי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דְּאִימֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמְרִי לַהּ כַּלְדָּאֵי: בְּרִיךְ גַּנָּבָא הָוֵה. לָא שְׁבַקְתֵּיהּ גַּלּוֹיֵי רֵישֵׁיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: כַּסִּי רֵישָׁיךָ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִשְׁמַיָּא, וּבְעִי רַחֲמֵי. לָא הֲוָה יָדַע אַמַּאי קָאָמְרָה לֵיהּ. יוֹמָא חַד יָתֵיב קָא גָרֵיס תּוּתֵי דִיקְלָא, נְפַל גְּלִימָא מֵעִילָּוֵי רֵישֵׁיהּ, דְּלִי עֵינֵיהּ חֲזָא לְדִיקְלָא, אַלְּמֵיהּ יִצְרֵיהּ, סְלֵיק, פַּסְקֵיהּ לְקִיבּוּרָא בְּשִׁינֵּיהּ. מַתְנִי׳ מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲסוּרָה — לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: (עָרֵל שַׁחַז סִימָן.) אָמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה (וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן). וְאַף רַב סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. מִדִּכְרָכֵי דְזוּזֵי, דְּרַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. וְאַף לֵוִי סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. כִּי הָא דְּלֵוִי כִּי הֲווֹ מַיְיתִי טְרֵיפְתָּא לְקַמֵּיהּ בְּיוֹמָא טָבָא, לָא הֲוָה חָזֵי לַהּ אֶלָּא כִּי יָתֵיב אַקִּיקְלִיתָא. דַּאֲמַר: דִּילְמָא לָא מִתַּכְשְׁרָא, וַאֲפִילּוּ לִכְלָבִים לָא חַזְיָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאַף זְעֵירִי סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דִּתְנַן: בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה — לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ, וְתַרְגְּמַהּ זְעֵירִי: בְּבֶהֱמַת קׇדָשִׁים. אֲבָל בְּחוּלִּין — שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן:דקאי צדק - שהוא מזל שלך: במערב - שהוא מקום מצונן ואין ראוי להוליד כך מצאתי בהש"ס רבינו הלוי: במזרחו - שהוא מקום חום: צדק - הקב"ה קראו להביאו למזרח: לרגלו - בשבילו: אבלט - שם חכם נכרי היה וחוזה בכוכבים: אזיל ואתי - דאין מזל לישראל ויועיל לו תפלה: בתרתי גובי - בשתי חתיכות שקצצו עם הקנים בלא יודע: מרמינן בהדדי - מטילין פת [לסל] לכל החבורה כאחד ואוכלין יחד והאחד גובה מכולן: אנא קאימנא ומרמינא - אגבה ואשים בסל: שוואי נפשאי כמאן דשקלי מיניה - עשיתי עצמי כגובה ממנו ונתתי משלי חלקו: לא ממיתה משונה - ומיהו מיתה הגונה ימות אלא ממיתה עצמה מצלת ונותנת חיים: כלדאי - חוזים בכוכבים: דצתא - תחבתה: למכבנתא - [אישפינגלי"ז בלע"ז] נושקא של זהב שיש כמו טס בראשה: ריסתנאי - אמנשטריישו"ן: ובעי רחמי - בקש רחמים שלא ישלוט בך יצר הרע: קיבורא - אשכול תמרים והדקל לא שלו היה: מתני' את הדלועין - התלושין ומיהו סתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם: ואת הנבלה - שנתנבלה היום ובין השמשות היתה עומדת לאדם ואפ"ה מחתכין: גמ' כר"ש - דלית ליה מוקצה: מדכרכי דזוזי - מחצלות העשויות לספינות לכסות פרקמטיא שבתוכן. זוזי ספינות בלשון ארמי כך מצאתי בתשובת הגאונים: כי הוו מייתי טריפתא לקמיה - בהמה שנולד בה ספק טרפות וצריכה להוראת חכם: אקלקילתא - על האשפה שאם יראנה טריפה יניחה שם: ואפילו לכלבים לא חזיא - דנשחטה היום ולא יוכלו לטלטל כרבי יהודה: תרגמא זעירי - במסכת ביצה בבהמת קדשים דאסורה בהנאה ולא חזיא לכלבים הא דחולין שפיר דמי להאכילה לכלבים:כלדאי - בכולה סוגיא משמע דהיינו חוזים בכוכבים ולא כמו שפירש"י בערבי פסחים (דף קיג:) מניין שאין שואלין בכלדאים שנאמר תמים תהיה וגו' ופירש דהיינו אוב ועוד קשה דבהדיא כתיב אל תפנו וגו' ובספרי דרש מנין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא: רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש כו' - תימה היכי מוכח בפסחים פרק מקום שנהגו בסופו (דף נו: ושם) ובפ"ק דביצה (דף ו: ושם) מהך מתניתין דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהואי מוקצה מחמת איסור שלא היתה ראויה חיה (לא) לאדם (ולא לכלבים) ותירץ ר"י דיש דברים ראויים ליתן לפני הכלבים חיים כגון עופות וכיוצא בהן הלכך אי לאו דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוה שריא ליתן לכלבים וה"ר יצחק בן הר"ר מאיר גריס במתני' אם לא היתה נבלה מעיו"ט אסורה השתא אתי שפיר בפשיטות דמוכן שפיר לאדם ואינו מוקצה מחמת איסור ולא נהירא לי דבריש ביצה (דף ב.) דייק מינה דגבי שבת סתם לה תנא כר"ש אלמא גבי שבת מיתניא וה"ר פורת מפרש דממשנה יתירה דייק דה"ל למתני אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה ותו לא דמאי צ"ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפילו הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים. מ"ר: ושמואל אמר הלכה כר"ש - תימה לר"י תרתי דשמואל למה לי דתיפוק ליה מההיא דכרכי דזוזי ועז לחלבה ורחל לגיזתה דשילהי פ"ק (דף יט: ושם) ותירץ ר"י דמוקצה דהתם קיל ממוקצה דהכא: תרגמא זעירי בבהמת קדשים - תימה לר"י היכי מוכח מהכא דס"ל כר"ש ע"כ איצטריך לאוקמה בבהמת קדשים כדמוכח פרק אין צדין (ביצה דף כז:) משום דמתני' נמי דיקא דקתני עלה ולא החלה שנטמאת מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים ומכח האי דיוקא פריך התם למר בר אמימר דאמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ודחיק ר"י לתרץ דהכי קים ליה להש"ס שלא פירש זעירי כן אלא משום דבעי לאוקמה כר"ש. מ"ר: והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין כו' - תימה לר"י היכי מוכח מהכא דלא ס"ל כר"ש דההיא ודאי כרבי יהודה דשמא אית ליה לרבי יוחנן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וקורה שנשברה אפילו לר"ש איתקצאי בין השמשות קודם שבירתה דהואי מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש אבל במתניתין לא איתקצאי בין השמשות דלית ליה ההיא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם והיה רוצה רבי לתרץ דאי אית ליה לר' יוחנן מיגו דאיתקצאי היה אוסר ודאי לטלטל בהמה שנתנבלה בשבת שהרי נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפירשית לעיל מיהו לטלטל היתה אסורה דכולי עלמא מודו דבעלי חיים הם מוקצים הוה לן למימר מיגו דאיתקצאי ודנתי לפני רבי כיון שהיא ראויה לכלבים משום שהיא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה לטלטל נבלה בשבת מידי דהוה אפירות הנושרין דתלינן טעמא בריש ביצה (דף ג.) שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה לא אסירי לטלטל כיון דחזו לעורבים בעודן מחוברין אע"פ שבעת חבורן היו אסורין לטלטל ותירץ רבי דמסתמא מתניתין בכל ענין איירי בין אותן שראויין לכלבים בעודן חיים בין שאינן ראויין לכלבים דבכולהו שרי ר"ש ואכולהו קאי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי שמעון דמתניתין ולא למחצה אלמא לית ליה מיגו דאיתקצאי. מ"ר: והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה - בריש ביצה (דף ב.) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש משמע דחשיב לסתמא דמתני' סתמא. אמר רבי לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתניתין נמי פליג רבי יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים. מ"ר: