שבת פט:

פרק ט׳ · אמר רבי עקיבא

Shabbat 89b · Chapter 9: Amar Rabbi Akiva

שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר סִינַי — שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. וּמָה שְׁמוֹ? ״חוֹרֵב״ שְׁמוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: ״הַר סִינַי״ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא ״הַר חוֹרֵב״ — שֶׁיָּרְדָה חוֹרְבָּה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וְכוּ׳. ״כַּשָּׁנִים״? ״כַּשָּׁנִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו — כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳״ — ״לְכוּ נָא״? ״בּוֹאוּ נָא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״יֹאמַר ה׳״? ״אָמַר ה׳״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! לֶעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם. וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״יָדֹעַ תֵּדַע״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו ״יֹאמַר ה׳״. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי — ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, דִּכְתִיב: ״בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל״. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא עֵצִים — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תַּבְלִין — כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִיפֵּי אֱגוֹזִין, קְלִיפֵּי רִמּוֹנִים, אֶיסְטֵיס וּפוּאָה — כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קִמוֹלְיָא וְאַשְׁלָג — כְּדֵי לְכַבֵּס בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַכֶּתֶם. גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא! קָנֶה — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס, אִם הָיָה עָב אוֹ מְרוּסָּס — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס. מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּלָא חֲזֵי לְמִידֵּי, אֲבָל עֵצִים דַּחֲזוּ לְכַכָּא דְאַקְלִידָא אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּרְמִינְהוּ: תַּבְלִין, שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה מִינִין וְשֵׁם אֶחָד — אֲסוּרִין, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאָמַר חִזְקִיָּה:

שפרו ורבו - דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם ולא ידענא היכא רמיזא: כשני מיבעי ליה - דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים: ארד עמך אעלה גם עלה - כאן רמז ד' גליות גם ריבויא הוא: יאמר ה' - אתה אמור התוכחה ובך אנו תולין: ימחו - הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך: קראת להן בני בכורי ישראל - שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים: דל עשרין דלא ענשת להו - שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב (במדבר י״ד:כ״ט) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי: כי אתה אבינו - כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקב"ה שהוא אביכם: בשלשלאות של ברזל - כדרך כל הגולים שהרי ע"פ גזרת גלות ירד לשם: בחבלי אדם - בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות: כמרימי עול על לחייהם - כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צוארה בלווחין ובמקלות: ואט אליו אוכיל - הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך: מתני' ביצה קלה - כבר מפורש שזה ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל ולא בשיעור כל ביצה שיערו אלא כגרוגרת מביצה קלה: ומצטרפין - כל מיני תבלין זה עם זה: קליפי אגוזים - הגדילה ע"ג הקליפה בעודן לחין: סטיס - קרו"ג": פואה - וורנצ"א: פי סבכה - בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד: נתר - מין אדמה שקורין ניטר"א: קמוליא ואשלג - בגמרא מפרש להו: את הכתם - של דם נדה שאלו הסמנין מעבירין על הכתם של דם נדה בבגד לטהרו: גמ' התם - הוא דקולמוס מרוסס לא חזי למידי אלא להסקה: ככא דאקלידא - שן של מפתח: ורמינהו - אמתני' דקתני תבלין מצטרפין שני מינין לכשיעור: ב' וג' שמות - פלפל לבן שחור וארוך או אפילו מן ג' מינין והם (שם אחד) של איסור אסור אם תיבלו בהן את הקדרה: ומצטרפין - לתבלה אם אין בכל אחד כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו: ואמר חזקיה - הא דקתני מצטרפין:

תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד - פירש רש"י כמו פלפל ארוך פלפל לבן פלפל שחור ולפי' הא דקתני בסיפא ר"ש אומר ב' שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין משכחת לה שני מינין משם אחד כעין שמצינו לקמן (שבת דף צ.) תרי גווני אהלא אבל תימה וכי בשביל שיש להם שם אחד יש להן להצטרף יותר מה מועיל השם לגרום הצירוף כיון שהם שני מינין ואין טעמם בשוה ומפרש ר"ת דג' עניני איסור כגון של ערלה או של כלאי הכרם ושל אשירה ושל עיר הנדחת קרי ג' שמות כדאמרינן שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומים ובפרק המקבל (ב"מ קיא.) עובר בכל השמות הללו וכן משמע בהדיא בירושלמי בריש פ"ב דמסכת ערלה דקתני התרומה ותרומת מעשר ותרומ' של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמרא לרבי שמעון נצרכה אע"ג דאמר ר"ש אין שני שמות מצטרפין הכא מודה שכולם שם תרומה: אסורין ומצטרפין - לכאורה נראה מדתני אסורים ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדרה ומצטרפין למלקות ואף על גב דלענין חיוב חטאת אמרי' בפ' כלל גדול (לעיל שבת כא.) דחלב ופיגול ונותר אין מצטרפין למלקות מצטרפין ובפרק בתרא דע"ז (דף סו.) דפליגי אביי ורבא דאביי סבר בתר טעמא אזלינן וקאמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין ב' וג' שמות כו' אא"ב דבתר טעמא אזלינן כולהו חד טעמא נינהו אא"כ בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל משמע דלאביי אתיא אפי' אליבא דרבנן דר"מ אע"ג דע"כ פליגי עליה לכל הפחות לענין מלקות סבר אביי דלא פליגי אלא בב' מינין אבל בב' איסורין ומין אחד לא והא דאמר ריש לקיש בפרק התערובות (זבחים עח.) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ולמלקות איירי דבטמא לא שייך ביה חטאת ועוד מדקאמר התם ש"מ התראת ספק לא שמה התראה ומדמבטלין זה את זה היה משמע דשני איסורין לרבנן דר"מ אין מצטרפין צ"ל דאע"פ שמבטלין זה את זה כשבללן מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז:) דתנן הפיגול והנותר והטמא אין מצטרפין וקאמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין והא דאיצטריך לאתויי קרא דלאכילה מצטרפין מלא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פירוש מדנאמרו בלאו אחד מצטרפין לא איצטריך אלא לר"ש דאמר ב' שמות אין מצטרפין ובקודש מודה משום קרא דרבי אליעזר אבל לרבנן אפילו בעלמא מצטרפין והא דתנן בפ' קדשי מזבח (מעילה נח.) הערלה וכלאי הכרם מצטרפין אתיא שפיר כרבנן אליבא דאביי ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פירושא כמו אין מצטרפין דרבי שמעון דצירוף דרבי שמעון היינו לאיסור דאי למלקות הא אית ליה כל שהוא למכות ור"ת מפרש דאסורי' ומצטרפין הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א"נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש בלא נתינת טעם והשתא הוי מצטרפין כמו אין מצטרפין דסיפא דרבי שמעון: