שבתקמה:
טוען את הדף…
אֶלָּא לְעֵדוּת אִשָּׁה בִּלְבָד. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֵד מִפִּי עֵד לְעֵדוּת בְּכוֹר, מַהוּ? רַב (אַמֵּי) [אִתַּי] אָסַר, וְרַב אַסִּי שָׁרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַמֵּי לְרַב אַסִּי: וְהָא תָּנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא: אֵין עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר אֶלָּא לְעֵדוּת אִשָּׁה בִּלְבָד! אֵימָא: לְעֵדוּת שֶׁהָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ בִּלְבָד. רַב יֵימַר אַכְשַׁר עֵד מִפִּי עֵד לִבְכוֹר. קָרֵי עֲלֵיהּ מָרִימָר: יֵימַר שָׁרֵי בּוּכְרָא. וְהִלְכְתָא עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לִבְכוֹר. חַלּוֹת דְּבַשׁ. כִּי אֲתָא רַב הוֹשַׁעְיָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן — אֲסוּרִין. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּירִין. אָמַר רַב יוֹסֵף: גַּבְרָא יַתִּירָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טוּבָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא: הָתָם הוּא — דְּמֵעִיקָּרָא אוּכְלָא וּלְבַסּוֹף אוּכְלָא, אֲבָל הָכָא דְּמֵעִיקָּרָא אוּכְלָא וּלְבַסּוֹף מַשְׁקֶה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ כׇּל שֶׁבָּא בְּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת — שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת. וְכׇל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מְדִיחִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בַּשַּׁבָּת, חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן וְדָגִים מְלוּחִין קְטַנִּים וְקוֹלְיָיס הָאִיסְפְּנִין, שֶׁהַדָּחָתָן זוֹ הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. גְּמָ׳ כְּגוֹן מַאי? אָמַר רַב סָפְרָא: כְּגוֹן תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּרַבִּי אַבָּא. וְאָמַר רַב סָפְרָא: זִימְנָא חֲדָא אִיקְּלַעִית לְהָתָם, וְאוֹכְלַן מִינֵּיהּ, וְאִי לָא רַבִּי אַבָּא דְּאַשְׁקְיַין חַמְרָא בַּר תְּלָתָא טַרְפֵי — אִיתְּנַסִי. רַבִּי יוֹחָנָן רָיֵיק מִכּוּתָח דְּבַבְלָאֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְלִירוֹק אֲנַן מִתַּרְנְגוֹלְתָּא דְּרַבִּי אַבָּא. וְעוֹד, אָמַר רַב גַּזָּא: זִימְנָא חֲדָא אִיקְּלַעִית לְהָתָם, וַעֲבַדִית כּוּתָח דְּבַבְלָאֵי, שְׁאִילוּ מִינֵּיהּ כׇּל בְּרִיחֵי מַעְרְבָא. כׇּל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַמִּין וְכוּ׳. הֵדִיחַ מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף: הֵדִיחַ — חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: חוּץ מִמָּלִיחַ יָשָׁן וְקוֹלְיָיס הָאִיסְפְּנִין, שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. שְׁמַע מִינַּהּ. יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי אַסִּי: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֵךְ שְׁמֵנִים מֵהֶן. מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? מִפְּנֵי שֶׁהֵן עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָּינִין? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מִפְּנֵי מָה גּוֹיִם מְזוֹהָמִים? מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אִיתְּעַר בְּהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי! לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: ״אֱמוֹר לַחׇכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ״ — אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ — אוֹמְרֵהוּ, וְאִם לָאו — לֹא תֹּאמְרֵהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלֵימָא לַן מָר אֵיזֶה מֵהֶן? מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ״. וְהָכָא מְנָלַן דִּגְלוֹ? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְגוֹ׳ מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ״, ״בְּהֵמָה״ בְּגִימַטְרִיָּא חַמְשִׁין וְתַרְתֵּין הָווּ. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוּלָּן חָזְרוּ, חוּץ מִקּוֹלְיָיס הָאִיסְפְּנִין, דַּאֲמַר רַב: הָנֵי מִדְרֵי דְבָבֶל מְהַדְּרִי מַיָּא לְעֵין עֵיטָם. וְהַאי, כֵּיוָן דְּלָא שָׁרִיר שִׁדְרֵיהּ לָא מָצֵי סָלֵיק. מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ קְלָלָה, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁבַּתִּי כׇּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חׇדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ״. וּכְתִיב: ״חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״. מַאי ״הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵירָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶן! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין לְךָ כׇּל רֶגֶל וָרֶגֶל שֶׁלֹּא בָּאתָה בּוֹלֶשֶׁת לְצִיפּוֹרִי. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין לְךָ כׇּל רֶגֶל וָרֶגֶל שֶׁלֹּא בָּא לִטְבֶרְיָה אַגְמוֹן וְקֹמְטוֹן וּבַעַל זְמוֹרָה. מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָּינִין? — לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְקוֹמָן. דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בְּמָתָא שְׁמַאי, בְּלָא מָתָא — תּוֹתְבַאי. ״הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִים לַתּוֹרָה. מִפְּנֵי מָה גּוֹיִם מְזוֹהָמִין? — שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי. שֶׁבְּשָׁעָהלעדות אשה - לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקדושין מיניה: לעדות בכור - בכור ביד כהן כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום קי"ל בבכורות (דף לה.) נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואין נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא עדים ואמרינן התם דאשה כשרה לעדות זו: אימא לעדות שהאשה כשרה לה - והאי נמי כשרה לה: גברא יתירא - ר"ש דמתני' ר"א תנן בה: אתא לאשמעינן - בתמיה כלומר מה בא ללמדנו אם לא זאת: מתני' כל שבא בחמין - כלומר שנתבשל: שורין אותו בחמין - כדי שיהא נמוח: וכל שלא בא בחמין - כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע"י הדחק: מדיחין אותו - ולא אמרי' זהו בישוליה אבל לא שורין: חוץ מן המליח ישן - דג מליח של שנה שעברה: וקולייס האיספנין - שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בשול: גמ' כגון מאי - הוי בא בחמין שחוזרין ושורין אותו בחמין: תרנגולתיה דר' אבא - מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה: בר תלתא טרפי - בן ג' שנים: אתנוסי - הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס: רייק - רוקק מכותחא דבבלאי כשזוכרו שהיה מאוס בעיניו: אמר רב יוסף כו' - קשה היה בעיניו שנמאסין בני בבל על בני ארץ ישראל אמר אנו נמי יש לנו לרוק מתרנגולתיה דר' אבא שהם אוכלים: ועוד כותח - אינו מאוס כל כך בעיני שאר בני מערבא: דהא אמר רב גזא כו' - ושאילו מיניה אותו כותח: בריחי - חולים: הדיח - קולייס מאי: חייב חטאת - דהוי בישול: מפני מה עופות שבבבל שמנים - משל א"י: כלך - לכה לך אלא שקיצר הלשון: למדבר עזה - והיא מא"י: מועדים שבבבל שמחים - רגילים לשמוח במועדים יותר מא"י: מפני שהם עניים - וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם: מצויינין - מציינין עצמן בלבושים נאים: מצויינין - מקושטין: שאינן בני תורה - כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים: דרדקי - בחורים שלא הגיעו לסברא: מפני שלא גלו - העופות כמו אותן של א"י כדאמרינן לקמן: שאנן מואב מנעוריו וגו' - סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן: נ"ב שנה - משגלו בימי צדקיה בחרבות ירושלים עד שנפקדו בימי כורש ואז עלו מהם לייסד את הבית י"ח שנים קודם גמר הבנין שהיא לסוף ע' שנה בשנת שתים לדריוש כדאמרי' במגילה (דף יא:): וכולן חזרו - הבהמות ועופות ואף הדגים חוץ מן קולייס האספנין וכולן חזרו דהא עד בהמה כתיב ומכלל דמכאן ואילך הדור חוץ מקולייס כדמפרש: הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם - מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם שהוא מקום גבוה שבא"י שאותו מעיין מביא מים לבית טבילת כה"ג ביה"כ דמתוקן בחומת עזרה על גבי שער המים כדאמרינן בסדר יומא (דף לא.) עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמות והיאך מחזירין שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע (הים) ודרך אותן סולמות חוזרין המים לא"י וחוזרין ונובעין במעיינות והדגים חזרו דרך אותן סולמות שנוחים להעלותן יותר מדרך פרת עצמו: והאי - קולייס האספנין: כיון דלא שריר שדריה - אין קשה שדרה שלו: בולשת - חיל המלך: ציפורי וטבריא מא"י: לטבריה - לבוז ולהטיל עליהם עול ולא שמתכוונין לבטלן משמחת הרגל אבל הקללה גרמה לכך: קומטין - לעז היא שלטון: שאינן במקומם - שמא"י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב: במתא שמאי - בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו: בלא מתא - במקום שאינה עירי: תותבאי - כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב, כה): הבאים - אותן של יעקב שיבאו לבבל ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה וסייעתא אתיא לר' יוחנן דטעמא דמצויינין לאו לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי אלא לפי שאינן במקומן: ציצין - צמחין:בהמה בגימטריא - אסמכתא בעלמא היא דנ"ב נפקא לן בלאו גימטריא כדפי' בקונטרס: