שבת מ:

פרק ג׳ · כירה

Shabbat 40b · Chapter 3: Kirah

כִּי הַאי תַּנָּא: אַמְבַּטְיָאוֹת שֶׁל כְּרַכִּים מְטַיֵּיל בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָמַר רָבָא: דַּוְקָא כְּרַכִּין, אֲבָל דִּכְפָרִים — לָא. מַאי טַעְמָא — כֵּיוָן דְּזוּטְרִין נְפִישׁ הַבְלַיְיהוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִתְחַמֵּם אָדָם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְיוֹצֵא וּמִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵיחֵם אָדָם אֲלוּנְטִית וּמַנִּיחָהּ עַל בְּנֵי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא קוֹמְקוּמוֹס שֶׁל מַיִם חַמִּין וְיַנִּיחֶנּוּ עַל בְּנֵי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת. וְדָבָר זֶה אֲפִילּוּ בַּחוֹל אָסוּר, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵבִיא אָדָם קִיתוֹן מַיִם וּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁתָּפוּג צִינָּתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה אִשָּׁה פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן וּמְנִיחָתוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּבְשַׁל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּפְשַׁר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִשָּׁה סָכָה יָדָהּ שֶׁמֶן וּמְחַמַּמְתָּהּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, וְסָכָה לִבְנָהּ קָטָן, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שֶׁמֶן מָה הוּא לְתַנָּא קַמָּא? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לְהֶתֵּירָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לְאִיסּוּרָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לְהֶתֵּירָא: שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ — מוּתָּר. קָסָבַר תַּנָּא קַמָּא שֶׁמֶן אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ לֹא זֶה הוּא בִּשּׁוּלוֹ. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לְאִיסּוּרָא: שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ — אָסוּר. קָסָבַר שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר הֶפְשֵׁרוֹ לֹא זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כִּלְאַחַר יָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶחָד שֶׁמֶן וְאֶחָד מַיִם, יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ — אָסוּר, אֵין יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ — מוּתָּר. וְהֵיכִי דָמֵי יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ? אָמַר רַחֲבָא: כׇּל שֶׁכְּרֵיסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רַבִּי לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבִקַּשְׁתִּי לְהַנִּיחַ לוֹ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן בְּאַמְבָּטִי, וְאָמַר לִי: טוֹל בִּכְלִי שֵׁנִי וְתֵן. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וּשְׁמַע מִינַּהּ כְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל, וּשְׁמַע מִינַּהּ הֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי, וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכָל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכִּסֵּא! וְכִי תֵּימָא בִּלְשׁוֹן חוֹל אֲמַר לֵיהּ, וְהָאָמַר אַבָּיֵי: דְּבָרִים שֶׁל חוֹל מוּתָּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן קוֹדֶשׁ, שֶׁל קוֹדֶשׁ אָסוּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן חוֹל! אַפְרוֹשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי. תִּדַּע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר שֶׁנִּכְנַס אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִקֵּשׁ לְהַדִּיחַ קַרְקַע. וְאָמַר לוֹ: אֵין מַדִּיחִין. לָסוּךְ לוֹ קַרְקַע. אָמַר לוֹ: אֵין סָכִין. אַלְמָא אַפְרוֹשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי, הָכָא נָמֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי. אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא בְּשַׁבָּת — חַיָּיב. דְּהָא מַעֲשֶׂה דְּרַבִּי לְאַחַר גְּזֵירָה הֲוָה, וַאֲמַר לֵיהּ: טוֹל בִּכְלִי שֵׁנִי וְתֵן. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא בְּשַׁבָּת — פָּטוּר! מַאי ״חַיָּיב״ נָמֵי דְּקָאָמַר — מַכַּת מַרְדּוּת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא חֲזִיתֵיהּ לְרַבִּי אֲבָהוּ דְּשָׁט בְּאַמְבָּטִי, וְלָא יָדַעְנָא אִי עֲקַר אִי לָא עֲקַר. פְּשִׁיטָא דְּלָא עֲקַר, דְּתַנְיָא: לֹא יָשׁוּט אָדָם בִּבְרֵיכָה מְלֵאָה מַיִם, וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר! לָא קַשְׁיָא, הָא

כי האי תנא - דאמר לעיל משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור הזיעה והרי לא נאסרה אלא ע"י הרוחצין בחמין מאתמול ואומרים מזיעין אנחנו ואין כאן אלא עבירת דבריהם שאסרו את החמין: נפיש הבלייהו - ומזיע: מפשיר - מחמם לשון פושרין: מיחם אדם - מחמם: אלונטית - טיול"א ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית: על גבי מעיים - כשהוא חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל: ובלבד שלא יביא קומקומוס כו' - שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין: מפני סכנה - פעמים שהן רותחין: לא שיחמו - לא שיניחם שם עד שיחמו: אלא שתפיג צינתן - במקצתן שתפיג שתתחלף כמו וריחו לא נמר (ירמיהו מ״ח:י״א) מתרגמין וריחיה לא פג: לא בשביל שיבשל - שלא תניחנו שם כדי בישול שתהא היד סולדת בו: סכה ידה - אבל להפשירו בפך כדרך שעושה בחול לא ופליג אדרב יהודה: להתירא - מאי דאסר רבי יהודה בשמן בישול שרי ת"ק ומים דוקא נקט ולא שיחמו דיש בהן בישול אבל שמן אע"פ שהיד סולדת דהיינו בישול דר' יהודה שרי לת"ק: סולדת - נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו׳:י׳) ואדאג ברעדה ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול: שמן יש בו משום בישול - הלכך לא כדי שיבשל אלא כדי שיפשר שרי דהפשרו אין זה בישולו: ואתא רבי שמעון למימר דהפשירו זהו בישולו - הלכך כדעבדין בחול לא ליעביד אלא כלאחר יד על ידי שינוי: לאיסורא - אמרה תנא קמא לשמן דמיא הוא דשרי להפשיר אבל שמן הפשרו זהו בישולו: איכא בינייהו כלאחר יד - דלתנא קמא אפי' ע"י שינוי אסור: והיכי דמי - סלוד יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד: נכנסתי - בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמר לעיל התירו להם חמי טבריא: באמבטי - כגון בריכה עשויה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספין: ובקשתי להניח שם פך שמן - להפשיר לסוך הימנו קודם הרחיצה: טול - מן המים: בכלי שני - שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאע"פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן לקמן (שבת ד' מב.) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין: וש"מ הפשרו - במקום הראוי לבישול: זהו בישולו - דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי ואסר ליה: והיכי עביד הכי - להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ: להרהר - בדברי תורה: דברים של קדש - דברי תורה: אסור לאומרן - במקום הטנופת ואפי' בלשון חול: אין מדיחין - דלמא אתי לאשויי גומות: דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה - שגזרו על הזיעה ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי ורבי יהושע דאמר לעיל בימי רבי הוה אלמא בימי רבי כבר נגזרה: וקאמר ליה טול בכלי שני - אבל ראשון לא אלמא יש בהן משום בישול: מרדות - רדוי: שט - צף: דשט באמבטי - בשבת: ולא ידענא אי עקר - רגליו מן הארץ דקסבר כי תנן אין שטין על פני המים במשילין פירות בנהר גדול תנן דאיכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין כדאמרינן התם אבל באמבטי לא: אי לא עקר - רגליו: לא ישוט - דאע"ג דליכא למיגזר אסור: ואפילו עומדת בחצר - דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות: הא - דאסיר:

מפני שמפשיר מים שעליו - בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב"א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו: ובלבד שלא יביא קומקומוס כו' - פירוש כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה אי נמי לא יביא משום רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כ"כ: ושמע מינה כלי שני אינו מבשל - תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר: וכי תימא בלשון חול קאמר ליה - ואע"ג דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול: