שבתנ:
טוען את הדף…
נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק! אֶלָּא הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּתְרֵי תַנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. הַאי תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר גָּרֵיר, וְהַאי תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָא גָּרֵיר. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מוּתָּר. הָא מְעַבַּר שֵׂיעָר! אִיבָּעֵית אֵימָא בְּקָטָן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא בָּאִשָּׁה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּסָרִיס. אָמַר רַב יְהוּדָה: עֲפַר לְבֵינְתָּא שְׁרֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: כּוּסְפָּא דְיַסְמִין שְׁרֵי. אָמַר רָבָא: עֲפַר פִּלְפְּלֵי שְׁרֵי. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בַּרְדָּא שְׁרֵי. מַאי בַּרְדָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּילְּתָא אַהֲלָא וְתִילְתָּא אָסָא וְתִילְתָּא סִיגְלֵי. אָמַר רַב נְחֶמְיָה בַּר יוֹסֵף: כׇּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא רוּבָּא אַהֲלָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לִפְצוֹעַ זֵיתִים בְּשַׁבָּת? אֲמַר לְהוּ וְכִי בְּחוֹל מִי הִתִּירוּ? קָסָבַר מִשּׁוּם הֶפְסֵד אוֹכָלִין. לֵימָא פְּלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צוֹרְכּוֹ בְּפַת! אָמְרִי: פַּת לָא מְאִיסָא, הָנֵי מְאִיסֵי. אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ בַּרְדָּא. אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי מְשׁוֹ, מָר זוּטְרָא לָא מְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בַּרְדָּא שְׁרֵי?! אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינֵּיהּ דְּמָר, דַּאֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי לָא סְבִירָא לֵיהּ. סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּתַנְיָא: מְגָרֵר אָדָם גִּלְדֵי צוֹאָה וְגִלְדֵי מַכָּה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ בִּשְׁבִיל צַעֲרוֹ, אִם בִּשְׁבִיל לְיַפּוֹת — אָסוּר. וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? — כִּי הָא דְּתַנְיָא: רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכׇל יוֹם בִּשְׁבִיל קוֹנוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קוּפָּה, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטּוֹל וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא — שֶׁאָסוּר לְהַחֲזִיר. תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא — שַׁפִּיר קָא אָמְרִי רַבָּנַן. אֶלָּא לָאו, אַף עַל פִּי דְּנִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא. לָא, לְעוֹלָם דְּלָא נִתְקַלְקְלָה, וְהָכָא בְּחוֹשְׁשִׁין קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא, וּמָר סָבַר אֵין חוֹשְׁשִׁין. אָמַר רַב הוּנָא: הַאי סְלִיקוּסְתָּא — דָּצַהּ, שָׁלְפָה, וַהֲדַר דָּצַהּ — שְׁרֵי. וְאִי לָאו, אֲסִיר. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי סַכִּינָא דְּבֵינֵי אוּרְבֵי — דָּצַהּ, שַׁלְפָהּ, וַהֲדַר דָּצַהּ — שְׁרֵי. וְאִי לָאו אֲסִיר. מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּגוּרְדְּיָתָא דִּקְנֵי שַׁפִּיר דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרָבָא, מֵתִיב רַב קַטִּינָא תְּיוּבְתָּא: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיָה מִקְצָת עָלָיו מְגוּלִּים — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁנזיר - בחול ככל אדם בשבת: חופף - שערו בנתר וחול: ומפספס - מנפץ שערו דכיון דאינו מתכוין מותר ועל כרחיך ר"ש קא אמר לה אלמא נתר וחול זימנין דאינו משיר ולא דמי לפסיק רישיה ולא ימות: אבל לא סורק - במסרק דודאי משיר: אלא הא והא - הנך תרתי מתני' דלעיל דפליגי בנתר וחול ר' יהודה ומאן דאסר סבר זימנין דגריר ור' יהודה האמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי סבר לא גריר כלל ואין כאן משום ממחק: במאי אוקימתא כר' יהודה ה"ג - ול"ג להא דתניא אסור דהא תרוייהו כר' יהודה אוקימנא להו ועוד הך סיפא דפריך אבל פניו ידיו ורגליו מותר לאו סיפא דההיא דתניא אסור הוא אלא סיפא דההיא דתניא מותר דהכי תני בה לא יחוף בהן שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר והא מלתא גבי הך דתני מותר פריכנא ליה לעיל: בקטן אשה וסריס - דלית להו זקן: עפר לבינתא - כתישת לבינה: שרי - לחוף פניו ואפי' מי שיש לו זקן: כוספא דיסמין - פסולת שומשמין: עפר פילפלי - שחיקת פלפלין: ברדא שרי - לרחוץ פניו: אהלא - שורש עשב ששמו אהל: אסא - הדס: סגלי - עשב שקורין ויאו"ל יש בו שלשה עלין: כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי - ואפי' הוי טפי מתלתא אהלא ופליג אדרב יוסף דרב יוסף תלתא אהלא דווקא קאמר שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית ומשיר שיער: לפצוע זיתים - בליצי"א בלע"ז על הסלע למתק מרירותו: כל צורכו - בין תשמיש בין לפרר אותה ולמחתה בתבשיל רותח: משום ליפות את עצמו אסור - משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב): בשביל קונהו - לכבוד קונהו דכתיב (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה וגו' ועוד דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו: כל פעל ה' למענהו - הכל ברא לכבודו: שאם נתקלקלה הגומא - שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה: שאסור להחזיר - לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן: שפיר קאמרי רבנן - ומאי טעמא דר' אלעזר: חוששין - אי שרית ליה ליטול לכתחילה בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה ואתי נמי להחזירה הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה: סליקוסתא - עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני שרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר: סכינא דביני אורבי - שנועצין סכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר: בגורדיתא דקני - קנים הדקלים שיוצאין הרבה בגזע אחד ותכופין זה בזה שפיר דמי לנעוץ בתוכן סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק: מתיב רב קטינא תיובתא - להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור: הטומן לפת - להשתמר בקרקע שכן דרכו הא דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת נקט לה ולאו משום מידי אחריני דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז העפר בידים:רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס כו' - ומיירי בנתר וחול דתנן בתר הכי בפ' ג' מינין (נזיר דף מב.) ר' ישמעאל אומר נזיר לא יחוף ראשו באדמה לפי שמשיר את השער: אבל לא סורק - התם מפרש טעמא משום דלהשרת נימין המדולדלות מתכוין: במאי אוקימתא כר' יהודה אימא סיפא כו' - בשלמא אי כר"ש אתיא שפיר דאיכא למימר דשערות פניו ידיו ורגליו אינם נושרות מהר ולא הוי פסיק רישיה ושרי אבל בראשו אסור דהוי פסיק רישיה אבל השתא דאוקימתא כר' יהודה אע"ג דלא הוה פסיק רישיה הוה לן למיסר: מהו לפצוע זיתים בשבת - פירש בקונט' להכותם על הסלע למתק מרירותן ומיבעיא ליה אי אסיר בשבת משום שווי אוכלא ותיקוני אוכלא ופריך ובחול מי התירו דאיכא הפסד אוכלין שנפסד המשקה הזב מהן: וקשה לפ"ז דבפ' חבית גבי דיני סחיטה ה"ל למיתני ועוד מה הפסד אוכלין יש כיון שעושה לתקנם ומפרש ר"י מהו לפצוע לחוף פניו ידיו ורגליו כי ההוא דלעיל ודרך מי זיתים להעביר וללבן כדאמר במסכת ע"ז חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים ופריך ובחול מי התירו דאיכא הפסד דנמאסין לאכילה (ת"י): בשביל צערו - ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי דאין לך צער גדול מזה: הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסורה להחזיר - ואפי' לר"א בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים (לקמן שבת קכג.) תוחב בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן קי"ל הכא עדיף טפי מטלטול מן הצד שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין: אי לא נתקלקלה הגומא פשיטא - טפי הוה ליה למפרך מ"ט דמאן דאסר: גורדיתא דקני - מין אילן כפירוש הקונטרס כדמשמע בעושין פסין (עירובין יט:) ומיירי למטה מג' דליכא איסור משתמש במחובר כדאמר בפרק כל הכלים (לקמן שבת קכה:) ובפרק בתרא דעירובין (דף ק.): הטומן לפת וצנונות כו' - ע"כ בשלא השרישו מיירי דבהשרישו לא היו ניטלין בשבת ואם תאמר בשלמא כלאים ושביעית איצטריך לאשמעינן דלא גזרינן כשמתכוין להטמין אטו דילמא אתי לנוטעה אבל מעשר אמאי נקטיה דאפי' השרישו לא שייך מעשר כיון דליכא תוספת ואי נקטיה דשרי לעשר מן התלוש ממקום אחר עליו או לעשותו מעשר על התלוש ולא חיישי' דילמא אתי לעשר מן התלוש על המחובר או להפך א"כ הוה ליה למינקט תרומה דבכל דוכתא רגיל להזכיר תרומה על זה כדאמר (תרומות פ"א מה) אין תורמין מן התלוש על המחובר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין ואומר ר"י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית הקרקע כמו שאנו רואין שומין ובצלים שמתוספין אפי' כשמונחין בחלון ועל אותו תוספת קאמר דלא בעי לעשורי ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין לנטיעה חושש משום כולן: מקצת עליו מגולים - משום דבעי למתני וניטלין בשבת נקט מקצת עליו מגולים כדפירש בקונטרס ובערוך משמע דמשום כולהו נקט דפירש בשם רב האי גאון דגרס אם היו מקצתם מגולים שאם האמהות טמונים בקרקע והעלים מגולים הרי זו זריעה מעולה אלא דוקא מקצתן מגולים אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פירכא היא דבלא השרישו איירי כדפרישית ולפירושו קשה דבפרק חלון (עירובין דף עז. ושם) קאמר רב יחיאל כפה ספל ממעט ופריך והא ניטלת בשבת הוא ואמאי ממעט ומשני דאית לה אוגנים וחבריה בארעא ופריך וכי יש לו מאי הוי והתנן הטומן לפת כו' ואי גרס מקצת מגולים מאי פריך הא לא דמי לספל שיש לו אוגנים ואומר ר"י דיש לומר דבנטיעה איכא קרקע קשה ודבוק ביותר ומדמה ליה לספל שיש לו אוגנים ואין להקשות לפירוש הערוך דמאי פריך מינה לשמואל לימא דהך משנה סבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול כאלעזר בן תדאי ומקצת מגולין נקט משום אחריני ולא משום שבת ושמואל סבר כרבנן דאיכא למימר דמשמע ליה דמשום שבת נמי נקט לה מדלא תנא בהדיא וניטלין בשבת אפילו מכוסין ש"מ דמכוסין אסורין כרבנן ואפ"ה מקצתן מגולין שרי: