שבתכא.
טוען את הדף…
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֲבָל עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה — בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, בֵּין עַל גַּבֵּי כִּירָה. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מֵהֶן פְּתִילָה לַנֵּר בִּלְבַד. וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק וְכוּ׳. מַאי שֶׁמֶן קִיק? אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵילְתִּינְהוּ לְכֹל נָחוֹתֵי יַמָּא, וַאֲמַרוּ לִי: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְקִיק שְׁמוֹ. רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: מִשְׁחָא דְּקָאזָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה, וְלִצְלוּלִיבָא דָּמֵי וּמִדֻּפְשְׁקֵי רָבֵי, וְעַל פּוּם חַנְוָתָא מַדְלָן יָתֵיהּ, וּמִפַּרְצִידוֹהִי עָבְדִי מִשְׁחָא, וּבְעַנְפוֹהִי נָיְיחָן כׇּל בְּרִיחֵי דְמַעְרְבָא. אָמַר רַבָּה: פְּתִילוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מְסַכְסֶכֶת בָּהֶן. שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וְיַדְלִיק? מִי גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַדְלוֹקֵי בְּעֵינַיְיהוּ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַדְלִיקִין. מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁאֵין מַדְלִיקִין. אֵיתִיבֵיהּ: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז וּמַדְלִיקִין. קָתָנֵי מִיהַת מַדְלִיקִין! אֲמַר לֵיהּ: אַדְּמוֹתְבַתְּ לֵיהּ מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, סַיְּיעֵיהּ מִדְּתַנָּא קַמָּא! הָא לָא קַשְׁיָא: ״מַעֲשֶׂה רַב״. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מַאי לָאו, לְהַדְלִיק? לָא, לְהַקְפּוֹת. אִי לְהַקְפּוֹת, מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְהַדְלִיק, אֲבָל לְהַקְפּוֹת — מוּתָּר, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק? הָנֵי מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ, וְהָנֵי לָא מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ. וּגְזַרוּ רַבָּנַן עַל חֵלֶב מְהוּתָּךְ מִשּׁוּם חֵלֶב שֶׁאֵינוֹ מְהוּתָּךְ, וְעַל קִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ מִשּׁוּם קִרְבֵי דָגִים שֶׁלֹּא נִמּוֹחוּ. וְלִיגְזוֹר נָמֵי חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן מִשּׁוּם חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן! הִיא גּוּפָהּ, גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?! תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת — אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד״. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ — כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵילֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר. תְּנַן: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִין, וּמֵהֶן מַדְלִיקִין. שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר מַתְנָה: בִּגְדֵי כְהוּנָּה שֶׁבָּלוּ מַפְקִיעִין אוֹתָן, וּמֵהֶן הָיוּ עוֹשִׂין פְּתִילוֹת לַמִּקְדָּשׁ. מַאי לָאו, דְּכִלְאַיִם? לָא, דְּבוּץ. אָמַר רַב הוּנָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בַּחוֹל. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא? — קָסָבַר: כָּבְתָה זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחוֹל, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. קָסָבַר: כָּבְתָהלמקח וממכר - למאן דמתני למזבן שעוה ליתיב ליה פסולתא דדובשא: אבל עושין מהן מדורה - היסק גדול שאחד מבעיר חבירו: לנר - קרויז"ל: בשמן קיק - שמן של עוף אחד נותנין בנר ודולק: משחא דקאזא - שמן שעושין מגרעיני צמר גפן שקורין קוטו"ן: קיקיון - כעין אותה של יונה: לדידי חזי לי - מין קיקיון דיונה: ומדפשקי רבי - בבצעי המים הוא גדל: ועל פום חנוותא מדלן יתיה - על פום החנויות מדלין אותו לצל ולריח טוב: מפרצידוהי - מגרעיניו: נייחין - שוכבין: בריחי - חולין: מסכסכת - כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר אנמילי"ד בלע"ז שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד אלא נדעך וקופץ לישנא אחרינא מסכסכת בהן אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ כמו סיכסכה אבניו ברואט"ש בלע"ז: שאין נמשכין - ואתי להטות: שמן כל שהוא - שמן הניתן בתוכו ממשיכו לאחר הפתילה: לפי שאין מדליקין - בעינייהו וגזרינן הא אטו הא: כרך דבר לעשות פתילה על גבי דבר שאין מדליקין בו - כגון פסול פתילות דמתני': קתני מיהא - בדר"ש מדליקין ואע"ג דאגוז לא חזי לפתילה על ידי תערובות שפיר דמי: מעשה רב - הואיל ומעיד שכך היו של בית אביו עושין הלכה היא: מאי לאו להדליק - היו כורכים שתדליק הפתילה עם האגוז: לא להקפות - לא היו מדליקין האגוז אלא סומך עליה הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו׳:ו׳): חלב מהותך - פונד"ר בלע"ז: הני מימשכי בעינייהו - אחר הפתילה ובלא תערובות שמן נמי חזו אלא דגזור רבנן מהותך אטו אינו מהותך הלכך בעינייהו גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור ע"י תערובת אטו בעינייהו: והוא אמר לה - מפרש מאי תלמודא והיכי משמע מהאי קרא: ולא שתהא עולה כו' - ולא שתהא צריכה תיקון והטייה: מבלאי מכנסי הכהנים - ממכנסי הכהנים הבלואים: היו מפקיעין - קורעין ועושין פתילות בשמחת בית השואבה שהיא בעזרת נשים: ומהמיניהם - של כלאים הם דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי"ל תכלת עמרא הוא ותני' לעיל לענין שבת הוסיפו עליהן של צמר לפסול וקתני מדליקין בהן במקדש: שמחת בית השואבה שאני - דלא כתיב להעלות בה ולאו דאוריית' היא: מאי לאו דכלאים - כגון אבנט: כבתה - נר חנוכה: זקוק לה - לתקנה הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה: ומותר להשתמש לאורה - הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש:למאי נ"מ למקח וממכר - פשיטא ליה להש"ס שהיו מכירין השעוה והעטרן כדאמרינן שעוה קירותא לכך קאמר למאי נ"מ למקח וממכר שאם נדר לתת לחבירו שעוה יתן לו פסולתא דדובשא ואין יכול לכופו לתקן לו וכן עיטרן אבל לעיל דקאמר מאי לכש שוכא דארזא לא קאמר למאי נ"מ לפי שלא היו מכירין בשם לכש ומפרש שהוא שוכא דארזא: מפני שאין נמשכין כו' - שמעתי ממהר"א זצ"ל ששמע באם שיש רק נר א' כשר בבית ע"י זה יזכור ולא יטה שאר נרות שבחדר ושבמרתף ור"ש מקוצי אומר דבר שיכול לעשות בלא נר כגון להוציא יין מן החבית מותר להשתמש לאור כל נר [תוספות ישנים]: חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כו' - קרבי דגים לאו היינו שמן דגים דשמן דגים שרי ליה מתני' בעיניה (לקמן שבת דף כד:): שמחת בית השואבה שאני - תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמר בפ"ב דקידושין (דף נד. ושם) בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב ב"ד מתנה עליהן דמה צורך יש להן להתנות בשביל זה ונראה לר"י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון (ישעיהו י״ב:ג׳) צורך קרבן חשוב ליה והא דאמר (סוכה פ"ה דף נג.) בוררת אשה חטין לאור בית השואבה לא שהיתה בוררת אלא שהיתה יכולה לברור ומיהו בירושלמי דייק מהכא דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה לר"י מאי פריך ממכנסי הכהנים הלא היה בהן פשתן דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר (שמות כ״ח:ח׳) וטוב לפתילה דהוי ככרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעיניה אבל במקדש לא שייכא הך גזירה ונראה לר"י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל: ומותר להשתמש לאורה - וא"ת מנא ליה לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת וי"ל דא"כ לא הוה צריך ליה למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא ה"ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש"מ שעוד יש טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא"כ סבר דמותר להשתמש לאורה ומיהו רב דקאמר מדליקין בין בחול בין בשבת לא היה מצי למימר מדליק סתם דה"א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין שמא יטה דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה וכן הלכתא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה כרב וכר' יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב יוסף נמי משמע לקמן דס"ל הכי וכבתה אין זקוק לה דכולהו סבירא להו הכי ורב הונא יחיד הוא ולית הלכתא כוותיה: