שבת כז:

פרק ב׳ · במה מדליקין

Shabbat 27b · Chapter 2: BaMeh Madlikin

לְאֵתוּיֵי צִיצִית. צִיצִית בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״, וּכְתִיב: ״גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּדְרָבָא. דְּרָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״הַכָּנָף״, מִין כָּנָף. וּכְתִיב: ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּיו״, הָא כֵיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן, בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן. שְׁאָר מִינִין בְּמִינָן פּוֹטְרִין שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין. סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְרָבָא קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן טוּמְאָה דִּמְרַבֵּי שְׁאָר בְּגָדִים, דִּכְתִיב — ״אוֹ בֶגֶד״, הָכָא נָמֵי לֵימָא לְרַבּוֹת שְׁאָר בְּגָדִים מֵ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״? הַהוּא — לְאֵתוּיֵי כְּסוּת סוֹמֵא הוּא דַּאֲתָא. דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ — פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוֹמֵא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי כְּסוּת סוֹמֵא אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ — פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוֹמֵא שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּיה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּיה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְאֵימָא לְרַבּוֹת שְׁאָר בְּגָדִים? מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בְּצֶמֶר וּפִשְׁתִּים מְרַבֵּה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. קָאֵי בְּצֶמֶר וּפִשְׁתִּים מְרַבֵּה שְׁאָר בְּגָדִים?! אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסוֹמְכוֹס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הָא דַּאֲמַרַן. סוֹמְכוֹס — דְּתַנְיָא: סוֹמְכוֹס אוֹמֵר סִיכְּכָהּ בִּטְוִוי פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁמִּטַּמְּאָה בִּנְגָעִים. כְּמַאן — כִּי הַאי תַּנָּא, דִּתְנַן: שְׁתִי וָעֵרֶב מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשְּׁתִי מִשֶּׁיִּשָּׁלֶה, וְהָעֵרֶב מִיָּד, וְהָאוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן מִשֶּׁיִּתְלַבְּנוּ. מַתְנִי׳ כׇּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ, אֶלָּא פִּשְׁתָּן. וְכׇל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֹהָלִים, אֶלָּא פִּשְׁתָּן. גְּמָ׳ מְנָלַן דְּפִשְׁתָּן אִיקְּרִי ״עֵץ״? אָמַר מָר זוּטְרָא: דְּאָמַר קְרָא ״וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ״. וְהַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֹהָלִים, אֶלָּא פִּשְׁתָּן. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּמַר ״אֹהֶל״ ״אֹהֶל״

לאתויי ציצית - דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים: גדילים תעשה לך - לאלו: סד"א כדרבא - כלומר סד"א דלא דרשינן הני סמוכין לענין טלית למימר דטלית צמר ופשתים תעשה ציצית ולא לשאר טלית אלא לענין ציצית תדרשיה גדילים תעשה לך מצמר ופשתים ולא משאר מינין כדדריש ליה רבא: כתיב הכנף מין כנף - דהאי כנף קרא יתירא הוא דהא כתיב על כנפי בגדיהם והוה ליה למכתב ונתנו על הציצית פתיל תכלת: מין כנף - מין הטלית יהא הציצית דהכי משמע ציצית של כנף תהא ואם של משי הוא ציצית של משי פוטר בה: וכתיב צמר ופשתים - גדילים תעשה לך דמשמע נמי מהן תעשה: סד"א כדרבא - דאמר דהכנף אתא לאשמועינן דלא תדרוש סמוכין למיפטר שאר בגדים דודאי מיחייב מיהא בציצית דמינן קמ"ל אף כל דלא תדרוש הכנף הכי אלא אורחיה דקרא הוא ולאשמעינן דמצות ציצית בשני מיני צבע שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן דהיינו מין כנף דסתמיה לבן: מאי שנא כו' - אליבא דרב נחמן קבעי לה דאמר אף כל לאתויי ציצית: אשר תכסה - ריבויא דקרא הוא: לכסות לילה - כסות המיוחד ללילות דלא ניחייב: שישנה בראייה אצל אחרים - וקרינן ביה וראיתם לאחרים ביום ולא אתי אשר תכסה ומפיק וראיתם: שאינה בראייה - ואי מרבינן לה מאשר תכסה קא עקרת ליה וראיתם: ואימא לרבות שאר בגדים - ולא כסות סומא: קאי בצמר ופשתים - כדאמר דסמך צמר ופשתים לגדילים מרבה כסות סומא דצמר ופשתים: מרבה שאר בגדים - בתמיה: אמרו דבר אחד - דדבר המיטמא בנגעים אין מסככין ואע"ג דאינו מטמא בטומאת מגע: הא דאמרן - חוץ מפשתן ולא קאמר חוץ מבגד פשתן משמע אע"ג דלאו בגד שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג אין מסככין הואיל ומטמו בנגעים ואע"ג דלא מטמא בשרצים: סיככה בטווי - הואיל ומטמו בנגעים דכתיב או בשתי או בערב וה"ה נמי לאונין משיתלבנו והאי דנקט טווי לאשמעינן דטווי מטמא מיד דטווייתו הוא גמר מלאכתו ולא בעי שישלה: כמאן - אמרה סומכוס להא כר' מאיר דאמר מטמא מיד שנטווה ל"א כמאן אמרה אביי להאי מילתא דההיא חוץ מפשתן פשתן דווקא קאמר אע"ג דלאו בגד ועל כרחיך אפי' אונין במשמע אלמא אונין מיטמא בנגעים: כי האי תנא - כר' יהודה: משישלה - שיהיו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו בה ללבנו: משיתלבנו - בתנור: מתני' אין מדליקין בו - לעשות פתילה מקנבוס ובגד קנבוס מצמר גפן: אינו מטמא טומאת אוהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו: אלא פשתן - שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא:

סד"א כי דוקיא דרבא - ל"ג כי דוקיא דהא מגוף מילתא דרבא הוא דמפיק ובריש יבמות (ג"ז שם) הוא דגרס לה ונראה אע"ג דבפרק התכלת (מנחות ד' לט: ושם) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית קיי"ל כרבא דבתראה הוא וחייב בציצית מדאורייתא: מסתברא קאי בצמר ופשתים כו' - לא שייך למיפרך אדרבה קאי ברואין מרבה רואין קאי ברואין מרבה סומין דהא עיקר המצוה היא בטלית ולא באדם שאם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור מן הציצית: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד - וא"ת דר"ש בן אלעזר קאמר מסככין בו חוץ מן הפשתן משמע אפי' לא נטוה וכדאמרינן נמי בפ"ק דסוכה (דף יב: ושם) סיככה באניצי פשתן פסולה ומשמע התם דהיינו דייק ונפיץ אע"ג דלא נטוה וסומכוס קאמר דדוקא בטווי פסולה וי"ל דלרשב"א קאסר מדרבנן וסבר בדדייק ונפיץ לפי שהוא קרוב לטווי וטווי הוא דאסור מן התורה הואיל דמטמא בנגעים והיינו אמרו דבר אחד דהא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה היינו דבר תורה מדאמר מפני שמטמא בנגעים דמדרבנן אין סברא לאוסרו אי מדאורייתא שרי לסכך בטומאת נגעים גזירה משום טומאת מת וכיון דבטווי אסור מדאוריית' א"כ באניצי פשתן יאסור מדרבנן מפני שהוא קרוב לטווי כדפרישית: אונין של פשתן - פי' בקונטרס שלא נטוה ודחק לפרש כן מפני דכבר תנא שתי וערב וקשה לריב"א דמנלן לטמאותו בנגעים הא שתי וערב כתיב ונראה לר"י דאונין היינו מטוה וכן פי' בערוך ושתי וערב דקאמר היינו צמר לפי שבצמר ניכר בין שתי לערב דהשתי הוא מן הלשונות של צמר הגדול וטווי כלאחר יד ולא כמו שטווים הערב ודרך היה לשולקו אע"פ שעכשיו אין רגילין ואונין של פשתן שהוא הטווי לא הוזכר לא שתי ולא ערב לפי שלא ניכר איזה של שתי ואיזה של ערב כדאמר בפ"ק דמס' ע"ז (ד' יז:) אייתו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא איתרחיש ליה ניסא אתא זיבורא (למיתב) על דערבא כו' אלמא לא מינכר בפשתן: כל היוצא מן העץ אין מדליקין - פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס וצמר גפן ואין נראה לר"ת דא"כ יהא אסור להדליק בו ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן וגם טוב מאד לפתילה ואור"י ודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים כו' ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דאיקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ הדעת למ"ד חטה היתה וקרי לה עץ אע"פ שאינה עץ ועוד דאמר בכיצד מברכין (ברכות דף מ: ושם) כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ופשתן וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא היינו הזרע לא הדר אילנא ומפיק הלכך לאו יוצא מן העץ נינהו: ואין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן - והא דאמר לעיל בפ"ק (שבת דף יז.) ועל עצמן בכל שהן משמע דכל הכלים נעשה אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקע אע"ג שמתחילה היה בגד כיון שחיברו לאהל בטלו מתורת בגד ואין מיטמא אלא פשתן אע"פ שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל כו' וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב"א פירש במשניות בע"א: