שבתנז.
טוען את הדף…
בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן, עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְּ״טוֹטֶפֶת״ וְלֹא בְּסַרְבִּיטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים. וְלֹא בְּכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב וְלֹא בְּקַטְלָא וְלֹא בִּנְזָמִים וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת אֵינָהּ חַיֶּיבֶת חַטָּאת. גְּמָ׳ טְבִילָה מַאן דְּכַר שְׁמַהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ — מַה טַּעַם קָאָמַר: מַה טַּעַם לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן — מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בַּחוֹל לָא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְכֵיוָן דִּבְחוֹל לָא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם, בְּשַׁבָּת לֹא תֵּצֵא, דִּילְמָא מִיתְרְמֵי לַהּ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה וְשָׁרְיָא לְהוּ, וְאָתֵי לְאֵתוֹיִינְהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב: תִּיכֵי חֲלִילָתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָרִיג קָאָמְרַתְּ? כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: חֲזֵינָא לְאַחְווֹתִי דְּלָא קָפְדָן עֲלַיְיהוּ. מַאי אִיכָּא בֵּין הַךְ לִישָּׁנָא וּבֵין הַךְ לִישָּׁנָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּטְנִיפָן. לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ — הָנֵי נָמֵי אָרִיג נִינְהוּ, וּלְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם קְפִידָא — כֵּיוָן דִּטְנִיפָא מִקְפָּד קָפְדָא עֲלַיְיהוּ. תְּנַן הָתָם: וְאֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם: חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. אָמַר רַב הוּנָא: וְכוּלָּן, בְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת שָׁנִינוּ. מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי דְּצַוָּאר, וּדְמַאי: אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי דְּצֶמֶר — הַשְׁתָּא רַךְ עַל גַּבֵּי קָשֶׁה חוֹצֵץ, רַךְ עַל גַּבֵּי רַךְ מִיבַּעְיָא? וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי דְּחוּטֵי פִשְׁתָּן. הַשְׁתָּא קָשֶׁה עַל גַּבֵּי קָשֶׁה חוֹצֵץ, קָשֶׁה עַל גַּבֵּי רַךְ מִיבַּעְיָא? אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב הוּנָא: לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין שֶׁבְּאׇזְנֵיהֶן, אֲבָל לֹא בַּחֲבָקִין שֶׁבְּצַוְּארֵיהֶן. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ, חֲבָקִין שֶׁבְּצַוְּארֵיהֶן אַמַּאי לָא? אָמַר רָבִינָא:מתני' במה אשה יוצאה - דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות: לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה - שקולעת בהן שערה: שבראשה - אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא: ולא תטבול בהן - משום חציצה: עד שתרפם - שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם לשער: טוטפת וסרביטין - מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה: בזמן שאין תפורין - עם השבכה שקורין שקופיי"א אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה: כבול - מפרש בגמ': לרה"ר - אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין (שבת דף סד:) שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה: עיר של זהב - כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר: קטלא - מפרש בגמרא (לקמן שבת דף נט:): חותם - צורה לחתום בה איגרת או כל דבר סגור: שאינה נקובה - כגון אישפיגל"א: ואם יצאת אינה חייבת חטאת - דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא: גמ' טבילה מאן דכר שמה - מה ענין טבילה אצל הלכות שבת: ושריא להו - ומתרת אותם לטבול בשבת שעל הטבילה לא גזרו כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) אדם נראה כמיקר ואין נראה כמתקן עצמו: תיכי חלילתא - שרשרות של חוטין חלולות ועגולות: מהו - לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בה ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילה מצוה או לא הוי חציצה: כל שהוא אריג לא גזרו - לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר: לאחוותי דלא קפדן עלייהו - ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן ומותר לצאת בהן בשבת דהא אי מתרמי טבילה לא שרו להו לא משום חציצה ולא משום קפידא: דמיטנפי - שנטנפו הנך תיכי בטיט: הא נמי אריג הוא - והא קאמר לא גזרו כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדי משמע דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ (עירובין דף ד:) וקשיא לי בגוה טובא חדא דכי איתמר ההוא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע"ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן על כרחיך חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי: ואלו חוצצין באדם - משום דתני התם אלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם: של צמר ושל שער אין חוצצין - דלא מיהדק על גבי שער: וכולן בראשי הבנות שנינו - לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי: הבנות קטנות - ואורחא דמילתא נקט: למעוטי מאי - אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו: אילימא למעוטי - חוטין הקשורין בצוארן דלא חייצי: ודמאי - הי חוטין אתא למעוטי דלא חייצי בצואר צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שער: על גבי קשה - שער: ע"ג רך - בשר: מיבעיא - בתמיה הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק: לפי שאין אשה חונקת עצמה - להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין: בחוטין שבאזניהם - שנותנין שם שלא יסתם הנקב: חבקין - ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהן: חבקין - לשון קילקלי וחבק (לקמן שבת דף סד.) צינגל"א לאסור בו סוס:מתני' במה אשה כו' לא בחוטי צמר - מפרש בגמ' משום דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברה"ר אומר ר"י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת השער אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן דבהנהו ליכא למיגזר דילמא שריא להו כדתנן בהמצניע (לקמן שבת דף צד:) דאיכא לכל הפחות איסור שבות בגודלת וסברא הוא דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה וא"ת מהאי טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית דהא ודאי שריא לה בשעת טבילה וניחוש דילמא אתי לאתויי וי"ל דבדברים שהם עיקר מלבוש ליכא למיגזר דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם אלא דוקא בדברים קטנים יש לחוש שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן בידו עד ביתו ונראה לר"י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי להראותן או משום חציצה או משום קפידא גזרו שלא לצאת דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאין רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברה"ר דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור שבת אפילו נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל וכ"מ לקמן (שבת דף סא.) דקתני בברייתא וקושר ומתיר קמיע אפילו ברה"ר והא דאיצטריך התם לאשמעי' דשרי אע"פ שכל דבר מותר להסיר כדפרישית איצטריך לאשמעינן דלא אסרינן משום דמיחזי דקושרו עליו שלא לרפואה ומתכוין להוציא כי היכי דאסור בפילפל וגרגיר מלח לכתחילה לתת בפה בשבת או להחזיר אלא כמלבוש גמור חשיב מחמת הרפואה: השתא רך על גבי קשה חוצץ כו' - וא"ת דילמא רב הונא נקט וכולן בראשי הבנות לרבותא דאפילו בראשי הבנות דהוי רך ע"ג קשה חוצץ ואור"י דבלאו רב הונא הוה ידעינן דבכל מקום חוצצין אפילו בראש אלא ודאי למעוטי שום דבר אתא: השתא קשה ע"ג קשה חוצץ - סבר הש"ס דקשה ע"ג רך חייץ טפי מקשה ע"ג קשה ורך ע"ג קשה לא חייץ כקשה ע"ג קשה דהא לר' יהודה חוטי צמר אין חוצצין דהוי רך על גבי קשה וחוטי פשתן דהוי קשה ע"ג קשה חוצצין וחוטי שיער דהוי נמי קשה על גבי קשה לכ"ע אין חוצצין אף על פי שחוטי פשתן חוצצין לכולי עלמא: אלא א"ר יוסף - לפי שרב יוסף בעצמו מקשה שייך לומר אלא: