שבתסד:
טוען את הדף…
שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? — לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִילּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה. מַתְנִי׳ יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶירְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה. וּבְטוֹטֶפֶת, וּבְסַרְבִּיטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נׇכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאׇזְנָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִילְפֵּל, וּבְגַלְגַּל מֶלַח, וְכׇל דָּבָר שֶׁנִּיתָּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם נָפַל — לֹא תַּחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת, שֵׁן שֶׁל זָהָב — רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. גְּמָ׳ וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן דִּידַהּ מִשּׁוּם דְּלָא מְאִיס, אֲבָל חֲבֶירְתַּהּ דִּמְאִיס — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן דַּחֲבֶירְתַּהּ — דְּבַת מִינַהּ הוּא, אֲבָל דִּבְהֵמָה לָאו בַּר מִינַהּ הוּא אֵימָא לָא, צְרִיכָא. תָּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה וּזְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה. בִּשְׁלָמָא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה — שֶׁבַח הוּא לָהּ. אֶלָּא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה אַמַּאי? גְּנַאי הוּא לָהּ! אַיְּידִי דִּתְנָא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה, תְּנָא נָמֵי יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נׇכְרִית לֶחָצֵר. אָמַר רַב: כׇּל שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ לֶחָצֵר — חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נׇכְרִית. רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: הַכֹּל כְּכָבוּל. תְּנַן: בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נׇכְרִית לֶחָצֵר. בִּשְׁלָמָא לְרַב — נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן קַשְׁיָא! רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְמַאן קָאָמַר לֵיהּ? — מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי תַּנָּא הוּא וּפְלִיג. וְרַב, מַאי שְׁנָא הָנֵי? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. כִּדְתַנְיָא: ״וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״ — זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תִּכְחוֹל וְלֹא תִּפְקוֹס וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: אִם כֵּן — אַתָּה מְגַנָּהּ עַל בַּעְלָהּ, וְנִמְצָא בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״ — בְּנִדָּתָהּ תְּהֵא עַד שֶׁתָּבֹא בַּמַּיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן — אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר. תְּנַן: וְלֹא בְּזוֹג אַף עַל פִּי שֶׁפָּקוּק. וְתַנְיָא אִידַּךְ: פּוֹקֵק לָהּ זוֹג בְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּיל עִמָּהּ בֶּחָצֵר. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא:שזנו - לשון מזון שנהנו במראית העין: תכשיטין שבחוץ - טבעת: תכשיטין שבפנים - כומז: לומר לך המסתכל באצבע - שהיא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה: מתני' בחוטי שער - שקולעת בהן שערה: בין משלה - תלושין: בין משל בהמה - כגון של סוס: שהן תפורין - לסבכה דתו לא שלפא להו לאחוויי: לחצר - אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה"ר ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכולי עלמא כיפה של צמר: פיאה נכרית - קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער: במוך שבאזנה - שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן: שבסנדלה - לתענוג: לנדתה - באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה: פלפל - פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע: גלגל מלח - כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שינים: שנתנה לתוך פיה - מבעוד יום: שן תותבת - נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב: רבי מתיר - לצאת בה: וחכמים אוסרין - דכיון דמשונה משאר השינים דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי לה בידה ובגמרא אמרינן דשל זהב נקט דווקא ל"א שן תותבת שן של אדם היתה ואהיתירא דלעיל קאי ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן והכי קאמר בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת שן של זהב רבי מתיר כו': גמ' דלא מאיס - וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה: דבת מינה הוא - ולא מינכר ולא מחייכי עלה: ובלבד שלא תצא זקנה - בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למישלף: כל שאסרו חכמים - בריש פרקין חוטי צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרה"ר: אסור לצאת לחצר - ואף על גב דשרי לטלטולינהו דתורת כלי עליהן כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלה ליה ונפקא ביה לרה"ר: חוץ מכבול ופיאה - שמותר לחצר כדתנן במתניתין וטעמא מפרש לקמיה: הכל ככבול - כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה"ר אבל לחצר מותרים ככבול: בשלמא לרב ניחא - מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי: כדי שלא תתגנה - התירו לה קצת קישוטים הנאים: כדתניא - דחשו רבנן להכי: בנדתה - היו דורשין הראשונים כמשמעו כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה: שלא תכחול - עיניה: ולא תפקוס - שרק על פניה טינפאנ"ל בלע"ז והוא אדום: תהא בנדתה - בטומאתה: עד שתבא במים - לטבול ואע"פ שעברו ז' שלה ופסק מעיינה: כל שאסרו חכמים משום מראית העין - שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון וקסדא ומגפיים או לא יקשור גמלים זה בזה דמיחזי כאזיל לחינגא: ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק - ואינו מוליד קול לא תצא בהמה בו וטעמא פרישנא בפ' במה בהמה (לעיל שבת דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא: ותניא - בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר:ובמוך שהתקינה לנדתה - פ"ה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה ול"נ דא"כ אצולי טינוף הוא ומשוי הוא כדאמר בפ"ק (דף יא:) דכל אצולי טינוף לא חשיב ומשוי הוא לכן נ"ל שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת - פירש הר"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא ול"נ דאם כן אם נפל אמאי לא תחזיר האמר בפרק בתרא דעירובין (דף קב: ושם) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה וע"כ לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח והכא לא שייך מירוח דאין שייך מירוח אלא בדבר לח כגון רטיה אבל בפלפלין ובגלגלא לא שייך מירוח לכן נ"ל ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורין לתת לכתחלה וא"ת א"כ היכי שרו לקמן פורפת על האבן או על האגוז והא נראה כמערמת וי"ל דהתם ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעין למה היא נותנת: ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה - כך היא עיקר הגירסא והשתא פריך שפיר בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה פירוש ומשום הכי איצטריך לאשמעינן שלא תצא דאפילו הכי מחכו עלה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה פירוש אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה ושקלה להו וכיון דתנא זקנה בשל ילדה אסור כל שכן ילדה בשל זקנה ודוחק הוא לומר זו וא"צ לומר זו קתני ואית דגרסי איפכא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ואינו מיושב דא"כ אמאי פריך ילדה בשל זקנה אמאי שהרי כך הוא דרך הש"ס לשנות הפשוט תחלה והרב פורת מיישב גירסא זו וה"פ אלא ילדה בשל זקנה אמאי איצטריך גנאי הוא לה דלעולם לא תצא בהן אפילו בחול: רבי ענני ברבי ששון אמר הכל ככבול - ונראה דהלכה כרבי ענני מדאמר מילתיה משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל תנא הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל ור' ענני דמתיר בחצר היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ואנו שאין לנו רה"ר גמור דכל רה"ר שלנו כרמלית היא שהרי אין מבואות שלנו רחבות י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו הרי הוא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפר"ת והקשה ר"י דאפילו אי רה"ר שלנו חשיב ככרמלית היכי שרו כמו חצר והאמר לקמן פרק כל כתבי (שבת דף קכ.) גבי דליקה דמותר להציל בחצר שאינה. מעורבת ולא בכרמלית ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רה"ר גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רה"ר אבל אנו שאין לנו רה"ר כלל אין להחמיר בכרמלית כ"כ וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש"ה מותרות לצאת בהן וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות: אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו'. י"מ דאין הלכה כרב מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר ומיהו אין זה ראיה דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפילו בחדרי חדרים אסור: