שבתכ.
טוען את הדף…
וּבַגְּבוּלִין, כְּדֵי שֶׁתֶּאֱחוֹז הָאוּר בְּרוּבּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּפֶחָמִין — כׇּל שֶׁהוּא. גְּמָ׳ וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב: כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוֹסַאי. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוֹסַאי, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם. תַּנְיָא חֲנַנְיָא אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוֹסַאי — מוּתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גְּרוּפָה וּקְטוּמָה. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַפַּת כּוּ׳: אִיבַּעְיָא לְהוּ, תַּחְתּוֹן הַאיְךְ דְּגַבֵּי תַנּוּר, אוֹ דִילְמָא תַּחְתּוֹן הַאיְךְ דְּגַבֵּי הָאוּר? תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ הַמְדוּבָּקִין בַּתַּנּוּר. מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח: מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דִּבְנֵי חֲבוּרָה זְרִיזִין הֵן. הָא לָאו הָכִי לָא?! וְהָאָמַר מָר: גַּדְיָא בֵּין שְׁרִיק בֵּין לָא שְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי! הָתָם מִינְּתַח, הָכָא לָא מִינְּתַח. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר וְכוּ׳: מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב הוּנָא: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. מַתְקִיף לַהּ רַב חִסְדָּא: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי? אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: קְרָא כִּי אֲתָא לְמִישְׁרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים הוּא דַּאֲתָא, וְכֹהֲנִים זְרִיזִין הֵן. וּבַגְּבוּלִין כְּדֵי שֶׁתֶּאֱחוֹז כּוּ׳. מַאי רוּבָּן? אָמַר רַב: רוֹב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ ״הָבֵא עֵצִים וְנַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶן״. תָּנֵי רַב חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵילֶיהָ וְלֹא שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר. עֵץ יְחִידִי, רַב אָמַר: רוֹב עׇבְיוֹ, וְאָמְרִי לַהּ: בְּרוֹב הֶיקֵּפוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ בָּעֵינַן רוֹב עׇבְיוֹ וּבָעֵינַן רוֹב הֶיקֵּפוֹ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי חִיָּיא אָמַר: כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁחֵת הָעֵץ מִמְּלֶאכֶת הָאוּמָּן, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתֹּאחַז הָאֵשׁ מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה״. ״וְהָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת״. מַאי אָח? אָמַר רַב: אַחְווֹנָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֵצִים שֶׁנִּדְלְקוּ בְּאַחְווֹנָא. הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ מַאן בָּעֵי אַחְווֹנָא? אִשְׁתְּכַח עֲרַבְתָּא. אָמַר רַב הוּנָא: קָנִים אֵין צְרִיכִין רוֹב, אֲגָדָן — צְרִיכִין רוֹב. גַּרְעִינִין אֵין צְרִיכִין רוֹב, נְתָנָן בְּחוֹתָלוֹת — צְרִיכִין רוֹב. מַתְקִיף לַהּ רַב חִסְדָּא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: קָנִים — מִבַּדְּרָן, אֲגָדָן — לָא מִבַּדְּרָן. גַּרְעִינִין — מִבַּדְּרָן, נְתָנָן בְּחוֹתָלוֹת — לָא מִבַּדְּרָן. אִיתְּמַר נָמֵיובגבולין - צריך להבעיר מדורתן מבעוד יום כדי שתאחוז האש ברובו: ר' יהודה אומר - אם היתה מדורת פחמין אין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת וא"צ לחתות בהן: גמ' בן דרוסאי - לסטים היה ומבשל בישולו שליש: איתמר נמי - דמאכל בן דרוסאי חשוב בישול: כל שהוא - מבושל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בגמרו משום בישולי נכרים: גרוף - מן הגחלים במגריפה שקורין וודילי: קטום - מפזרים אפר מלמעלה כדי להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת וזה תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי לא חיישי' אם מתבשל והולך בשבת: דגבי תנור - שהככרות נדבקים בדופני התנור סביב הילכך מבעיא ליה הי קרי תחתון הנך פנים דגבי דופני התנור או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור: מדובקים בתנור - וחומרא היא דפנים שכלפי האור ממהרין לקרום: התם מנתח - ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה: הכא לא מנתח - דכתיב (שמות י״ב:ט׳) על ראשו ועל קרבו ואי מגלי ליה לא קשי ליה זיקא הלכך אי לא דזריזין הן אסור: אברים ופדרים הוא דאתא - להתיר את הקטירן כל הלילה אבל מדורת בית המוקד שאינה צורך גבוה אלא צורך כהנים לא הותרה וסמוך לחשיכה היינו טעמא דלא גזור משום דכהנים זריזין הם שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים ולא אתו לחתויי משתחשך: כל אחד ואחד - כל עץ ועץ ולא תימא כיון שאחזה ברוב מנין העצים: ושמואל אמר - כדי שלא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן להבעיר את אלו: תני ר' חייא - בפ' במה מדליקין לגבי מנורה להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה אלמא בכי האי גוונא הויא הדלקה משום ר"י הלוי וקשה לי חדא דרמי בר חמא קתני לה התם ועוד דלאו מתניתא היא אלא הוא אמר לה בפירוש דמתני' אחריתי ושאר רבותינו תנו לה לענין מדורה ואני מצאתי אותה בת"כ לגבי מנורה: עץ יחידי - כעין צוק"ש שלנו: רוב עביו - שיכנס האור בתוך עביו עד רובו: רוב היקפו - מבחוץ: כתנאי - רוב עביו או רוב היקפו: שישחת - רוב עביו: ב' צדדיו - רוב היקפו: זכר לדבר - דשוב הולך ודולק: שני קצותיו אכלה האש - בידוע שתוכו נחר והלכה לחה שלו ונעשה יבש: נחר - פסק לחה שלה ויבש כמו נחר גרוני (תהילים ס״ט:ד׳) וכן חרה מני חורב (איוב ל׳:ל׳): והאח - בשריפת יהויקים המגילה כתיב: באחוה - כל העצים נדלקין זה מזה הקטן מדליק הגדול: אין צריכין רוב - להצית את האור ברובן מע"ש אלא מאחיז בהן אור מבעוד יום לפי שאין כבין והולכים אלא דולקים והולכים: צריכים רוב - לפי שאין שלהבת יכול ליכנס ביניהם: גרעינין - של תמרה אם עשה מהם מדורה לכשיבשו אין צריכין רוב: נתנן בחותלות - כלים שעושין מלולבין ונתן הכלי מלא במדורה צריכין רוב לפי שצבורין יחד ואין השלהבת יכולה להכנס בהן: קנים מבדרן - לכאן ולכאן ואחת מהן היוצאה לא תמצא את חברתה לבערה הלכך כי לא אגדן צריכי רוב אבל אגדן לא מבדרן ואין צריכין רוב וכן גרעינין:איבעיא להו תחתון האיך דגבי תנור - ולפ"ה דפי' דלגבי האור ממהר לקרום ומיבעיא ליה אם תחתון דקאמר ר' אליעזר דגבי תנור והא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה אחת מפניה ואפילו בעליון סגי ואם תחתון דקאמר ר"א היאך דגבי האור אם כן הא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה היינו כל פניה תא שמע ר' אליעזר כו' ופושט דר"א לחומר' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא דקאמר התם ומודה ר"א בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימה מעליא. ריב"א: למשרי אברים ופדרים - וא"ת אי אברים ופדרים דחול כדפ"ה הא אמר בפרק [במה מדליקין] (דף כד:) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואי אברים ופדרים דשבת ואשמועינן מבכל מושבותיכם דאע"ג דמצותן כל הליל' ואפשר להקטירן במוצאי שבת אפ"ה דחי שבת הא מעולת שבת נפק מדממעט. עולת חול דהיינו ע"כ אברים ופדרים דחול דשחיטה וזריק' עבר זמנו בשקיעת החמה א"כ אברים ופדרים דשבת קרבים בשבת וי"ל דאתי למשרי אברים ופדרים דחול כשמשלה בהן האור מבעוד יום והא דקאמר ולא עולת אברים ופדרי' דחול בשבת היינו דוקא בשלא משלה בהן האור וכן הא דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מו. ושם) אברי חול שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפי' בשבת ואפי' לרב הונא דפליג התם היינו. דאמר דאין עושה להן מערכה בפני עצמן אבל ד"ה דסודרן על המערכה גדולה היינו כשמשלה בהן האור כדמוכח התם והא דקאמר התם לחד לישנא דדוקא בפסולין אי משלה בהן האור אין אי לא לא לאו משום דכשרים לא בעינן משלה בהן האור אלא ה"ק דדוקא בפסולים אצטריך לאשמעינן במשלה בהן האור אבל בכשרים לא איצטריך לאשמעי' וריב"א מסתפק בשאר קרבנות כשמשלה בהן האור אם נעשו כלחמו של מזבח למשרינהו בשבת אי לאו דדילמא דוקא בתמיד מהני האי טעמא משום דשם תמיד דוחה שבת וקשה דהתם מפיק ליה ביומא מבמועדו ואפי' בשבת והכא מפיק ליה מבמושבותיכם ונראה דעיקר דרשא מבמושבותיכם והתם נקט במועדו ואפי' בשבת אגב דבעי למנקט במועדו ואפי' בטומאה וע"ק והא במושבותיכם אצטריך לשריפת בת כהן דלא דחיא שבת כדדרשי' פ"ק דיבמות (דף ו: ושם) ופרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לה:) נאמר כאן במושבותיכם כו' אף מושבות האמור כאן כו' וי"ל דהכא מכם דריש מדכתי' מושבותיכם ולא כתיב מושבות והא דדרשי' בפ"ק דקדושין (דף לז. ושם) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל וקאמר דסד"א הואיל ובענין מועדות כתיב תבעי קדוש ב"ד כמועדות קמ"ל לא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם דריש כדפירש הקונטרס דההוא לא כתיבא בענין דמועדות ואצטריך לה נמי כדדריש הכא אלא מושבותיכם דכתי' באמור (ויקרא כ״ג:כ״א) דההוא כתיב בענינא דמועדות: כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה - אלמא במקום שהקפיד הכתוב שלא יכבה סגי שתהא שלהבת עולה מאליה ואין צריך שתהא הפתילה שורפת ברובא: עד שישחת ממלאכת האומן - אבל למ"ד משתאחוז האור משני צדדין אינו נשחת בהכי ממלאכת האומן ואע"ג דכתיב את שני קצותיו אכלה האש היצלח למלאכה היינו גבי עץ הגפן אבל שאר עצים אין נשחתין כ"כ במהרה ממלאכת האומן: