שבתצ.
טוען את הדף…
בְּמִינֵי מְתִיקָה שָׁנוּ, הוֹאִיל וּרְאוּיִין לְמַתֵּק קְדֵירָה. טַעְמָא דַּחֲזוּ לְמַתֵּק אֶת הַקְּדֵירָה, הָא לָאו הָכִי — לָא! הָכָא נָמֵי חֲזוּ לְמַתֵּק. קְלִיפֵּי אֱגוֹזִין וּקְלִיפֵּי רִמּוֹנִים סְטֵיס וּפוּאָה — כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בֶּגֶד קָטָן. וּרְמִינְהִי: הַמּוֹצִיא סַמָּנִים שְׁרוּיִין — כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן דּוּגְמָא לְאִירָא! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לִשְׁרוֹת סַמְמָנִים לִצְבּוֹעַ בָּהֶן דּוּגְמָא לְאִירָא. מֵי רַגְלַיִם. תָּנָא: מֵי רַגְלַיִם עַד בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם. נֶתֶר. תָּנָא: נֶתֶר אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, וְלֹא נֶתֶר אַנְפַּנְטְרִין. בּוֹרִית. אָמַר רַב יְהוּדָה: זֶה חוֹל. וְהָתַנְיָא: הַבּוֹרִית וְהַחוֹל! אֶלָּא: מַאי בּוֹרִית — כַּבְרִיתָא. מֵיתִיבִי, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַחַלְבֵּיצִין וְהַלְּעִינִין וְהַבּוֹרִית וְהָאָהָל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כַּבְרִיתָא, כַּבְרִיתָא מִי אִיתָא בִּשְׁבִיעִית?! וְהָתְנַן: זֶה הַכְּלָל, כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר — יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וְשֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר — אֵין לוֹ שְׁבִיעִית! אֶלָּא מַאי בּוֹרִית — אַהֲלָא. וְהָתַנְיָא: בּוֹרִית וְאַהֲלָא! אֶלָּא תְּרֵי גַּוְונֵי אַהֲלָא. קִימוֹלְיָא, אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלוֹף דּוֹץ. אַשְׁלָג, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵילְתִּינְהוּ לְכֹל נָחוֹתֵי יַמָּא, וַאֲמַרוּ לִי ״שׁוּנָאגָא״ שְׁמֵיהּ, וּמִשְׁתְּכַח בְּנוּקְבָּא דְמַרְגָּנִיתָא, וּמַפְּקִי לֵיהּ בְּרִמְצָא דְפַרְזְלָא. מַתְנִי׳ פִּלְפֶּלֶת — כׇּל שֶׁהוּא, וְעִטְרָן — כׇּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת — כׇּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מְקַק סְפָרִים וּמְקַק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם — כׇּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגוֹנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹצִיא מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה — כׇּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״. גְּמָ׳ פִּלְפֶּלֶת כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חַזְיָא? לְרֵיחַ הַפֶּה. עִיטְרָן כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חֲזֵי? לְצִילְחֲתָא. מִינֵי בְּשָׂמִים — כׇּל שֶׁהֵן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא רֵיחַ רַע — כׇּל שֶׁהוּא. שֶׁמֶן טוֹב — כׇּל שֶׁהוּא. אַרְגָּמָן — כׇּל שֶׁהוּא. וּבְתוּלַת הַוֶּורֶד — אַחַת. מִינֵי מַתָּכוֹת — כׇּל שֶׁהֵן. לְמַאי חֲזוּ? תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֶׁכֵּן רָאוּי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה דׇּרְבָן קָטָן. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי בַּרְזֶל״, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחוֹת מֵאַמָּה עַל אַמָּה. לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: לְכָלְיָיא עוֹרֵב. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחוֹת מִכָּלְיָיא עוֹרֵב. וְכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה עַל אַמָּה. נְחֹשֶׁת, לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כֶּסֶף. תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִפְחוֹת מִצִּינּוֹרָא קְטַנָּה שֶׁל נְחֹשֶׁת. לְמַאי חַזְיָא? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁמְּחַטְּטִין בָּהּ אֶת הַפְּתִילוֹת וּמְקַנְּחִין הַנֵּרוֹת. מְקַק סְפָרִים וּמְקַק מִטְפָּחֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מְקָק דְּסִיפְרֵי, תְּכָךְ דְּשִׁירָאֵי, וְאַיְלָא דְעִינְבֵי, וּפָהּ דִּתְאֵנֵי, וְהָהּ דְּרִימּוֹנֵי — כּוּלְּהוּ סַכַּנְתָּא. הָהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, הֲוָה קָאָכֵיל תְּאֵינֵי. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, קוֹצִין יֵשׁ בַּתְּאֵנִים? אֲמַר (לֵיהּ): קַטְלֵיהּ פָּהּ לְדֵין. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא קוּפַּת הָרוֹכְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. זֵרְעוֹנֵי גִינָּה — פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה.במיני מתיקה - עסקינן שכולן מיני מתיקת קדירה אבל מין אחר אין מצטרף ומתניתין לא מפליג: דוגמא לאירא - מעט צמר שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבע"ה כזה תחפוץ או כזה והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי ושיעורה מועט: לשרות - ומתני' בשאינן שרויין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן: אנפטרין - מקום: הוסיפו עליהם - לענין שביעית: החלביצין - לטרו"ן: והלעונין - לענה: כברית' - גפרית: שיש לו עיקר - שנשרש בארץ ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במס' ע"ז דבר שאין לו שורש הוא כמו זה ולא כמו שמפרשין אותו פיונ"א: שלוף דוץ - לא איתפרש אבל כך שמו: ברמצא דפרזלא - פוריידורא של ברזל: מתני' פלפלת כל שהוא - ואינו פלפל שלנו ובגמרא מפרש כל שהוא למאי חזי: מיני בשמים כל שהן - לריח טוב: מיני מתכות כל שהוא - ראוי לדרבן קטן: שמצניעין אותו לרפואה ל"ג: מקק ספרים - אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן ושמו מקק: שמצניעין אותן לגונזן - שכל דבר קדש טעון גניזה: מאומה - אלמא אחשביה קרא לאיסורא והא דתנן (לעיל שבת דף עה.) כל שאינו כשר להצניע כו' ואוקימנא למעוטי עצי אשירה דלא כר' יהודה: גמ' לצלחתא - כאב חצי הראש: ריח רע - שמעשנין בהן חולין ותינוקות כגון חלטית להבריח מעליו מזיקין: ארגמן - צבע שצובעין בו ארגמן וטעמא לא איתפרש ול"נ שגם הוא ראוי להריח: בתולת הוורד - עלה של וורד בחור אחת: מיני מתכות כל שהוא - מתני' היא: הרי עלי ברזל - לבדק הבית: לכליא עורב - טבלאות של אמה היו עושין והן חדין כסכין סביבותיהם ומסמרין חדין בכולן ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב: ממעה כסף - נחשת שוה מעה כסף: צנורא - מזלג קטן [כעין] שטוין בו זהב ולבדק הבית למאי חזי: שמוחטין בו פתילות - ומנקבין ראשיהן לעדויי חושכן מוקיי"ר: מקק דסיפרי תכך דשיראי - כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין וחלוקין בשמותיהם תכך איילא פה הה: כולהו סכנתא - לאוכלן: קוצים יש בתאנים - היה תולעת יושב ונוקב בגרונו ודומה שהוא קוץ: קטליה פה לדין - הרגו פה לדין: מתני' רוכלין - מוכרי בשמים לקישוטי נשים ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים: אינו חייב אלא חטאת אחת - דכולה חדא הוצאה היא: פחות מכגרוגרת - דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי בפחות מכגרוגרת נמי מיחייב:הואיל וראויין למתק הקדירה - הואיל וממתיקין הוה ליה למימר כדפי' בסוף כלל גדול (שבת דף עו. ושם) וא"ת היכי מיירי אי בנותן טעם אפילו שאר מינין נמי ואי אין בהם נותן טעם אפי' מיני מתיקה נמי לא וי"ל דאפילו ביש בהן נותן טעם שרי בשאר מינין דנותן טעם לפגם הוא. ר"י: מי רגלים בן מ' יום - אין גירסא זו נכונה דמשמע של קטן בן מ' יום ובנדה פרק האשה (דף סב.) גבי ז' סממנין מעבירין קתני כל הני דהכא ומי רגלים וקא בעי התם בגמרא דילד או מזקן ואית דגרסי של מ' יום ואין נראה דהתם נמי תניא ומי רגלים שהחמיצו וכמה חימוצן שלשה ימים ונראה כספרים דגרסי עד מ' יום דמג' ימים עד מ' מעבירין אותם על הכתם אבל תוך ג' ולאחר מ' אין מעבירין: בורית זה החול - ואע"ג דבפ' המוציא (לעיל שבת פ:) יהיב בחול שיעורא אחרינא כדי ליתן על פי כף של סיד אומר רבינו מאיר דהתם מיירי בחול שנותנין בסיד אבל הכא איירי בחול שמלבנין בו את הבגדים ולספרים דגרסי הכא בורית זה אהלא אתי שפיר: תרי גווני אהלא - ולעיל דלא שני תרי גווני חול (או לגירסא אחרת תרי גוונא אהלא) משום דקים ליה דליכא בהו תרי גוונין ויש ספרים דגרסי לעיל מאי בורית אהלא ולפי זה אתי שפיר דה"ק לעולם כדאמר מעיקרא דבורית זה אהלא ותרי גווני אהלא: מכליא עורב - בערוך בערך כל פי' דבמקדש ראשון מפני רוב קדושה שהיתה בו לא הוה צריך כליא עורב וליתא דבפ"ק דמועד קטן (דף ט.) מוכח בהדיא שהיה במקדש ראשון כליא עורב: לא יפחות ממעה כסף - תימה לר"י דלא יפחות מפרוטה הוה ליה למימר כי היכי דתניא בפרק בתרא דמנחות (דף קו:) הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא יפחות מדינר כסף: המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת - תימה דמאי קמ"ל פשיטא דאפילו בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ"ש בבת אחת ואפילו רב יוסף דמחייב אליבא דר' אליעזר בקצר וחזר וקצר בפרק אמרו לו (כריתות דף טו.) בהוצאה אחת פשיטא דפטור ותירץ ר"ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ"ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואע"ג דבפרק המצניע (לקמן שבת צג:) תניא ואם היה כלי צריך לו חייב אף על הכלי ומוקי לה רב אשי ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דוקא בכלי ואוכלים שבתוכו מחלקין ידיעות אבל באוכלין שבתוך הכלי אפילו כפרות אין מחלקות ור"י מצא בירושלמי אילו הוציא והוציא כלום הוא חייב אלא אחת לא נצרכה אלא לר"א שלא תאמר מינים הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת קמ"ל פי' דס"ד דמינים מחלקין כדא"ר יהושע תמחויין מחלקין ומיהו ה"ל להזכיר ר' יהושע: