שבתיא.
טוען את הדף…
עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, דִּכְתִיב: ״שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעוֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ׳״ וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: כׇּל עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ גְּבוֹהִין מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְסוֹף חֲרֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חׇרְבוֹתָיו״. וְהָנֵי מִילֵּי בְּבָתִּים, אֲבָל בְּקִשְׁקוּשֵׁי וַאֲבַרְוָרֵי לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא עֲבַדִי לְמָתָא מַחְסֵיָא דְּלָא חֲרַבָה. וְהָא חֲרַבָה! מֵאוֹתוֹ עָוֹן לֹא חָרְבָה. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: תַּחַת יִשְׁמָעֵאל וְלֹא תַּחַת נׇכְרִי. תַּחַת נׇכְרִי וְלֹא תַּחַת חַבָּר. תַּחַת חַבָּר וְלֹא תַּחַת תַּלְמִיד חָכָם. תַּחַת תַּלְמִיד חָכָם וְלֹא תַּחַת יָתוֹם וְאַלְמָנָה. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: כׇּל חוֹלִי, וְלֹא חוֹלִי מֵעַיִם. כׇּל כְּאֵב, וְלֹא כְּאֵב לֵב. כׇּל מֵיחוֹשׁ, וְלֹא מֵיחוֹשׁ רֹאשׁ. כׇּל רָעָה, וְלֹא אִשָּׁה רָעָה. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: אִם יִהְיוּ כׇּל הַיָּמִים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִים, וְשָׁמַיִם יְרִיעוֹת, וְכׇל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין — אֵין מַסְפִּיקִים לִכְתּוֹב חֲלָלָהּ שֶׁל רְשׁוּת. מַאי קְרָאָה אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: ״שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעוֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר״. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי. עָבְדִי לֵיהּ עִיגְלָא תִּילְתָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: בְּתַעֲנִית יָתֵיבְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלָא סָבַר לֵיהּ מָר לְהָא דְּרַב יְהוּדָה? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ! אֲמַר לְהוּ: תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין, מַפְסִיקִין לִקְרִיאַת שְׁמַע. הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא אֵין מַפְסִיקִין? סֵיפָא אֲתָאן לְדִבְרֵי תוֹרָה. דְּתַנְיָא: חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה — מַפְסִיקִין לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּגוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי וַחֲבֵירָיו שֶׁתּוֹרָתָן אוּמָּנוּתָן. אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, מַפְסִיקִין לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה. וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה, כָּךְ אֵין מַפְסִיקִין לִקְרִיאַת שְׁמַע! כִּי תָּנֵי הַהִיא — בְּעִיבּוּר שָׁנָה. דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְכֵן תָּנוּ סָבֵי דְהַגְרוֹנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: כְּשֶׁהָיִינוּ עוֹסְקִין בְּעִיבּוּר הַשָּׁנָה בְּיַבְנֶה לֹא הָיִינוּ מַפְסִיקִין לֹא לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלֹא לִתְפִלָּה. מַתְנִי׳ לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקוּלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן תִּינוֹקוֹת קוֹרְאִין, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ: לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אֲבָל אִם הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה — מוּתָּר.עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר - אין זו שלוה וי"ג מרדו אין זו שלום שהיו בהן מלחמות הרי כ"ה שנים ושנת כ"ו נהרג כדרלעומר והיתה בשלוה כ"ו הנותרים מנ"ב: לרומם בית אלהינו - ועל ידי כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה: קשקושי ואברורי - בירניות ומגדלים: רב אשי ראש ישיבה היה במתא מחסיא ומנעם מלהגביה בתיהם יותר מבהכ"נ: תחת ישמעאל - לשמשו: ולא תחת נכרי - אדומים שהיו רשעי' יותר: חבר - אומה מבני פרסיים: תלמיד חכם - אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה מפני שדמעתן מצויה: חולי - הוא חולי ארוך המנוונה והולך ומתיש כח כגון אשתא וחולי הראש: כאב - הוא ההולך ובא כגון כאב שן כאב מכה: מיחוש - חששא בעלמא לפי שעה וקל: חללה של רשות - עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד: עיגלא תילתא - שלישי לבטן שהוא משובח מפני שהבהמה בקטנותה אינה עדיין בכחה והולד ראשון ושני אינו בריא: והא תנא ליה רישא אם התחילו אין מפסיקין - וגבי תפלה קיימינן ולמה ליה למיהדר למיתני ואין מפסיקין לתפלה: אתאן לדברי תורה - ומילתא אחריתי נקט: חברים העוסקין בתורה מפסיקין - תורתן לקריאת שמע דזמנה דאוריי' ובשכבך ובקומך ואין מפסיקין לתפלה: אבל אנו - הואיל ומפסיקין תורתנו לאומנתנו כ"ש שנפסיק לתפלה: עיבור שנה - שהיו עולים שבעה לעלייה ונושאין ונותנין אם השנה ראויה וצריכה להתעבר כדאמר בסנהדרין (יא:) על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה: מתני' שמא ישכח ויצא - משתחשך: ולא יפלה את כליו - מבער כנים מבגדיו דמתרגמינן בערתי פליתי (דברים כו) ולקמן (שבת יב.) מפרש טעמא: ולא יקרא לאור הנר - בספר שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת: החזן - חזן הכנסת המקרא שבעה הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחר ורואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכא יסיימו פרשיותיהן: כיוצא בו - לעשות הרחקה לעבירה אמרו: לא יאכל הזב עם הזבה - וכ"ש טהור עם הזבה: מפני הרגל עבירה - מפני שמתוך שמתיחדין יבא לבעול זבה שהיא בכרת: לא יעמוד אדם - ברה"י ויושיט פיו וראשו לרה"ר לאחוז כלי ולשתות גזרה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת:ולא תחת חבר - פירש בקונטרס חבר פרסיים ול"נ דפרסיים היו בבבל מימות כורש כדפירש"י בפ"ב דגיטין (דף יז.) וחברים בימי רבי יוחנן אתו לבבל כדאמר בהבא על יבמתו (יבמות סג:) ועוד דאמרינן בקדושין (עב.) הראני פרסיים דומין לחיילות בית דוד הראני חברין דומין למלאכי חבלה משמע דחברי אומה אחרת היא והא דאמר בפרק ב' דגיטין (דף ז.) אתא חברא שקל שרגא מקמייהו אמר רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דבני אדומים מעלי מפרסיים והתניא אלהים הבין דרכה וגו' ידע הקב"ה שאין ישראל יכולים לקבל רוב גזרותיו של עשו הרשע עמד והגל' אותם לבבל לאו משום דחברים היו פרסאי אלא עיקר היו הפרסיים והחברים שביניהם היו כפופין להן ומשני הא מקמי דאתו חברי לבבל היו פרסאי מעלו מרומאי והא דקאמר או בטולך או בטולא דבר עשו בתר דאתו חברי לבבל בימי ר' יוחנן כדמוכח בהבא על יבמתו (יבמות סג:) והרשיעו את הפרסיים דרומיים מעלי מפרסאי ורש"י פירש שם דאתו חברי לבבל פרסיים בימי כורש ול"נ כדפרישי' דהא בימי רבי יוחנן אתו חברי ופרסיים בימי כורש וכדמוכח בקדושין (דף עב.) דלאו אומה אחת הן והר"ר יעקב מקורביל מפרש דחברים היו משרתים מפרסיים דומים למלאכי חבלה לפי שלובשים בגדים שחורים ורחבים והיינו דשקל הכומר שרגא להביא לע"ז שלהן: כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו - והא דאמר לקמן (דף לג:) כי הוה מטי (זמן תפלה) לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש: כגון אנו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה - והא דאמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה מסיר אזנו משמוע תורה וגו' וי"ל תורתו היתה אומנתו או עדיין לא היתה שעה עוברת: בעיבור שנה - שלא יתקלקלו המועדות: שמא ישכח ויצא - אליבא דרבא דאמר לא גזרי גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא בפ"ב דב"ק (דף כו:) הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא: לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י - בהמוצא תפילין (נ. ירובין דף צט.) מוקי לה בחפצים הצריכים לו ודברי הכל פי' אפי' רבנן דאמרי עומד אדם בר"ה ומטלטל ברה"י הכא מודו דכיון דצריך לשתות איכא למיחש שמא יביאם אצלו וא"ת השתא נמי כי יכניס ראשו ורובו אמאי שרי הא מפיק מרה"י לרה"ר שלוקח ברה"י ונחית בבטנו ברה"ר דהכי אמר התם השתין מים ורק חייב חטאת ויש לומר דבליעתו היינו הנחתו ואין לחוש במה ששוב נכנסים לתוך מעיו כדאמר (לקמן שבת דף כ.) הוציא דיו לכתוב ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי שפיר הא דפרק אמרו לו (כריתות דף יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד רבי מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והשתא היכי תני ר"מ הוצאה דלא מחייב עלה עד שתנוח במעיו בהדי הנהו דמחייב בשעת בליעה אלא אהוצאה מחייב נמי בשעת בליעה כדפרישית ורש"י תירץ בענין אחר בהמוצא תפילין (עירובין דף צט:) ובפ"ב דעירובין (דף כ. ושם) פירשתי ונראה דאע"ג דהלכה כר"מ בגזרותיו בהא דאמר לא יעמוד ברה"ר ומטלטל ברה"י או איפכא לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דשרו כדמוכח בהמוצא תפילין (שם דף צח:) דאמר מתני ליה רבי חנינא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד כו' א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ: