שבתכ:
טוען את הדף…
אָמַר רַב כָּהֲנָא: קָנִים שֶׁאֲגָדָן — צְרִיכִין רוֹב, לֹא אֲגָדָן — אֵין צְרִיכִין רוֹב. גַּרְעִינִין — צְרִיכִין רוֹב, נְתָנָן בְּחוֹתָלוֹת — אֵין צְרִיכִין רוֹב. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַרְבַּע מְדוּרוֹת אֵין צְרִיכִין רוֹב: שֶׁל זֶפֶת, וְשֶׁל גׇּפְרִית, וְשֶׁל גְּבִינָה, וְשֶׁל רְבָב. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַף שֶׁל קַשׁ וְשֶׁל גְּבָבָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֵצִים שֶׁל בָּבֶל אֵין צְרִיכִין רוֹב. מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: מַאי הִיא? אִילֵימָא סִילְתֵּי — הַשְׁתָּא פְּתִילָה אָמַר עוּלָּא הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בְּרוֹב הַיּוֹצֵא, סִילְתֵּי מִבַּעְיָא? אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: שׂוֹכָא דְאַרְזָא. רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר: זָאזָא. הדרן עלך יציאות השבת בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין? אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְּלֶכֶשׁ, וְלֹא בְּחוֹסֶן, וְלֹא בְּכָלָךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא בְּזֶפֶת, וְלֹא בְּשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה, וְלֹא בְּאַלְיָה, וְלֹא בְּחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבוּשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מְבוּשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבוּשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. גְּמָ׳ לֶכֶשׁ — שׂוֹכָא דְאַרְזָא. שׂוֹכָא דְאַרְזָא עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! בְּעַמְרָנִיתָא דְּאִית בֵּיהּ. וְלֹא בְּחוֹסֶן. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָכְתִיב ״וְהָיָה הֶחָסוֹן לִנְעוֹרֶת״, מִכְּלָל דְּחוֹסֶן לָאו נְעוֹרֶת הוּא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: כִּיתָּנָא דִּדְיִיק וְלָא נְפִיץ. וְלֹא בְּכָלָךְ. אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵלְתִּינְהוּ לְכׇל נָחוֹתֵי יַמָּא וְאָמְרִי (לַהּ) כּוּלְכָא שְׁמֵיהּ. רַב יִצְחָק בַּר זְעֵירָא אָמַר: גּוּשְׁקְרָא. רָבִין וְאַבָּיֵי הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבָּנָא נְחֶמְיָה אֲחוּהּ דְּרֵישׁ גָּלוּתָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה לְבִישׁ מְטַכְסָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִין לְאַבָּיֵי: הַיְינוּ כָּלָךְ דִּתְנַן. אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן ״שִׁירָא פְּרַנְדָּא״ קָרֵינַן לֵיהּ. מֵיתִיבִי: הַשִּׁירָאִים וְהַכָּלָךְ וְהַסְּרִיקִין חַיָּיבִין בְּצִיצִית, תְּיוּבְתָּא דְרָבִין! תְּיוּבְתָּא. אִיבָּעֵית אֵימָא: שִׁירָא לְחוּד, וְשִׁירָא פְּרַנְדָּא לְחוּד. וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן — אַחְוִינָא. רָבִין וְאַבָּיֵי הֲווֹ קָאָזְלִי בְּפַקְתָּא דְטַמְרוּרִיתָא. חֲזַנְהִי לְהָנְהוּ אַרְבָתָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִין לְאַבָּיֵי: הַיְינוּ אִידָן דִּתְנַן. אֲמַר לֵיהּ: הַהִיא עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! קְלַף וְאַחְוִי לֵיהּ עַמְרָנִיתָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי. וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר — שַׁבְרָא. וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל כּוּ׳. מַאי הִיא? אִילֵימָא אוּכַּמְתָּא דַחֲרִיצֵי — אִיפָּרוֹכֵי מִפָּרְכָן. אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אוּכַּמְתָּא דְּאַרְבָּא. תָּנָא: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר. וְתַנָּא דִידַן: צֶמֶר מִכְווֹץ כָּוֵויץ, שֵׂעָר אִיחֲרוֹכֵי מִיחֲרַךְ. וְלֹא בְּזֶפֶת. זֶפֶת — זִיפְתָּא, שַׁעֲוָה — קִירוּתָא. תָּנָא: עַד כָּאן פְּסוּל פְּתִילוֹת, מִכָּאן וְאֵילָךְ פְּסוּל שְׁמָנִים. פְּשִׁיטָא! שַׁעֲוָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא לִפְתִילוֹת נָמֵי לָא חַזְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רָמֵי בַּר אָבִין: עִטְרָנָא — פְּסוּלְתָּא דְזִיפְתָּא. שַׁעֲוָה — פְּסוּלְתָּא דְּדוּבְשָׁא.רב כהנא אמר קנים שאגדן צריכין רוב - כרב הונא דלא עיילא בהן נורא ולאבדורי לא חיישינן דארוכין הן וכבדין: גרעינין שנתנן בחותלות אין צריכין רוב - כרב חסדא שנוחין לידלק אבל בלא חותלות מבדרי: מדורה - לשון היסק גדול: רבב - שומן ושעוה וכל דבר הניתך: גבבא - שגובבין מן השדה בל"א שטובל"א: קש - זנבות שבולין אשטרי"ס: סילתי - לאחר שעשאום עצים דקים ובבבל נוהגין כן: השתא פתילה - של בגד הטבולה בשמן ונוח לידלק: אמר עולא המדליק - נר של שבת צריך שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר: שוכא דארזא - יבש הוא ודק ויש כמין צמר בין קליפה לעץ והוא מבעירו משאחזה בו אור: זאזא - מולש"א בלעז: במה מדליקין - לעשות פתילה כל הני דמתני' מפרש בגמרא: לא בזפת ולא בשעוה - לאו לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמנים הן: הכי גרסינן נחום אומר מדליקין בחלב מבושל - והוא מהותך: גמ' עץ בעלמא הוא - ופשיטא דלא חזי לפתילה אלא למדורה: עמרניתא - כמין צמר יש בין קליפתו לעצו: והיה החסון לנעורת - אלמא חסון לאו נעורת הוא: כיתנא דדייק ולא נפיץ - דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו נפיץ קרפר"י לפורר ונעורת מן הדק שבו והכי קאמר קרא פשתן החזק יהפך לנעורת כלומר הגבור יהיה חלש: גושקרא - פסולת של משי העשוי ככובעים והוא בית התולעת וקורין לו פולויי"ל ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתין שהאור מסכסכת בהן קופצת ונפסקת ואין השלהבת עומדת במקומה: גושקרא - על שם פסולת וגם פת סובין כמו כן נקראת במסכת גיטין (דף נו:): מטכסא - לבוש העשוי מאותו כלך: שיראים - מעיל העשוי מעיקר המשי: סיריקין - עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו יד"ש: חייבין בציצית - ודלא כמאן דאמר כל בגדי צמר ופשתים דוקא חייבין בציצית מדאורייתא אי נמי מדרבנן קתני מיהא השיראים והכלך אלמא שיראין לאו היינו כלך: אחווינא - ערבה ויש כמין צמר בין קליפה לעץ: בפקתא - בקעה: עץ בעלמא הוא - והיכי ליחזי לפתילה: שברא - מין עשב ארוך וקורין אותו אורטי"א: אוכמתא דחריצי - מקום כנוס מים גדל עליהם כמין ירקרוקת: איפרוכי מיפרכן - ולא מצי ליעבד פתילה מינה: אוכמתא דארבא - ספינה המתעכבת במקום אחד במים גדל ירקרוקת סביב שוליה מבחוץ: מכווץ כווץ - מפני האור ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו ולא צריך למתנייה: עד כאן - עד ירוקה שעל פני המים פסול פתילות: מכאן ואילך פסול שמנים - שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן: שעוה איצטריכא ליה - לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין: מהו דתימא לפתילה נמי - קאסר לה: פסולתא דזיפתא - לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו על ידי האור פסולת צלול כשמן והוא עיטרן:מתני' במה מדליקין כו' - פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל: אחד מבושל כו' - הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה וכן בכמה מקומות ומה שקשה על גירסת רש"י דסוכה [דף ז.] מפורש במקום אחר: בעמרניתא דאית ביה - וא"ת הא מסיפא שמעינן ליה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן קשה גבי אידן ויש לומר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ: אנן שירא פרנדא קרינן ליה - פר"ת דכלך דמתניתין קרינן שירא פרנדא אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא דלא הוה אחר חורבן כדאמר בפ' בתרא דסוטה (דף מו:) משחרב בית המקדש בטל שמיר וזכוכית לבנה ושירא פרנדא ור"י מפרש דקאי נמי אמטכסא והא דקאמר התם בטל לא לגמרי בטל אלא שלא היה נמצא כ"כ דהא זכוכי' לבנה היתה אחר חורבן דאמרי' בפ' אין עומדין (ברכות דף לא.) תבר קמייהו זכוכית חיורתא בחופת בנו: ותנא דידן צמר מכווץ כווץ ושער איחרוכי מחרך - ולא איצטריך תנא דמתני' למיתני וא"ת כיון דמתני' נמי סברה דצמר ושער פסולים להדלקה א"כ מאי הוסיפו וי"ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין השמן יפה ותנא דמתניתין פסיל להו משום דצמר כוויץ ושער מחרך ולא איצטריך למתני: עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים - בני נרבונא אוסרין נר שעוה שלנו ומפרשי הכי מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולי נראה דאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור כדאמרינן לקמן כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין דאסור אלא ודאי כי לא הניח בשמן נמי שרי: