שבתפב:
טוען את הדף…
הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, נִידּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרָיו מְטַמְּאִים כְּשֶׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְגוֹ׳״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה״ — מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. אָמַר רַבָּה: ״תִּזְרֵם״ דְּאָמַר קְרָא, נַכְּרִינְהוּ מִינָּךְ כְּזָר. ״צֵא תֹּאמַר לוֹ״ — הִכָּנֵס אַל תֹּאמַר לוֹ. וְאָמַר רַבָּה: בְּמַשָּׂא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְטַמְּאָה, דְּהָא אִתַּקַּשׁ לְנִדָּה. כִּי פְּלִיגִי בְּאֶבֶן מְסָמָא. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כְּנִדָּה: מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא — אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא. וְרַבָּנַן סָבְרִי כְּשֶׁרֶץ: מָה שֶׁרֶץ לֹא מְטַמֵּא בְּאֶבֶן מְסָמָא — אַף עֲבוֹדָה זָרָה לֹא מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ לְשֶׁרֶץ? — לִמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וּלְרַבָּנַן, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ לְנִדָּה? — לְמַשָּׂא. וְלַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְבֵלָה! אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא: מָה נִדָּה אֵינָהּ לְאֵבָרִין, אַף עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ לְאֵבָרִין. וְאֶלָּא הָא דְּבָעֵי רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: עֲבוֹדָה זָרָה יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִין אוֹ אֵינָהּ לְאֵבָרִין? תִּיפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא, דִּלְרַבָּנַן אֵינָהּ לְאֵבָרִין! רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא בָּעֵי לַהּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּאֶבֶן מְסָמָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְטַמְּאָה. כִּי פְּלִיגִי בְּמַשָּׂא: רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כְּנִדָּה, מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא — אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. וְרַבָּנַן סָבְרִי כְּשֶׁרֶץ, מָה שֶׁרֶץ לֹא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא — אַף עֲבוֹדָה זָרָה לֹא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. וְרַבִּי עֲקִיבָא, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ לְשֶׁרֶץ? לִמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וְרַבָּנַן לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ לְנִדָּה? מָה נִדָּה אֵינָהּ לָאֵבָרִים, אַף עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ לְאֵבָרִים.היה שלו ושל ע"ז - שהיה חצי מקום הכותל של ע"ז: נדון מחצה על מחצה - המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו: שקץ תשקצנו - לשון שקץ כשרץ שאינו מטמא במשא: נדה מטמאה במשא - אדם הנושאה דאיתקש לזב והדוה בנדתה והזב את זובו וגו' (ויקרא ט״ו:י׳) וזב מטמא במשא דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו' אף הזב במשמע אותם: באבן מסמא - אבן ששמוה על גבי יתידות וכלים תחתיה כדכתיב (דניאל ו׳:י״ח) והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא ונדה או זב יושבין עליה אע"פ שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים דכתיב כל אשר יהיה תחתיו: למשמשין - שאין הכלים המשמשין מטמאים לא במשא ולא באבן מסמא: למשא - אבל לא לאבן מסמא דלהכי אהני היקשא דשרץ: ולוקשה לנבלה - דאית בה משא ולית בה אבן מסמא והכי עדיף דתו לא צריך לאקושה לשרץ למעוטי מאבן מסמא: אינה לאברים - אם נחתך אבר ממנה מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי אבל לא משום תורת אבר מן הנדה ונפקא מינה דלא מטמא באבן מסמא: אף ע"ז אינה לאברים - כגון ע"ז של חוליות אבר אבר ממנה אינו מטמא כלל משום ע"ז: דבעי רב חמא - לקמן (שבת דף פג:): אליבא דרבי עקיבא בעי לה - דאקשה לנדה (למשא) מי אמרינן להא נמי איתקש או דילמא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן: דלא מטמאה - דהא איתקש לשרץ ובשרץ כתיב מגע ולא כתיב משא: למשמשיה - תירוצא היא:אבניו ועציו ועפריו מטמאים כשרץ - ואפי' למ"ד בפ"ג דמסכת ע"ז (דף מא:) ע"ז שנשתברה מאליה מותרת הא מוקי לה בירושלמי כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן ולכל עץ ועץ ולכל עפר ועפר דהוי ע"ז שלימה: אמר רבה במשא כ"ע לא פליגי דמטמאה דהא איתקש לנדה - קשה לר"ת מ"ט דרבנן אי אית להו הא דאמר בסוף שמעתין (ף כג:) טומאה דע"ז דרבנן היא ולקולא מקשינן א"כ אמאי מטמאה במשא נימא דהיקישא דנדה דאינה לאיברים והיקישא דשרץ דלא מטמאה במשא ואי סברי רבנן דלחומרא מקשינן אימא אהני היקשא דנדה לטמויי באבן מסמא ודשרץ לטמויי בכעדשה ולר' עקיבא נמי אי לחומרא מקיש אמאי איצטריך למימר דהיקישא דשרץ למשמשיה לימא לטמויי בכעדשה ואי לקולא מקיש לא תטמא אפילו במשא והיקישא דנדה דאינה לאברים והיקישא דשרץ דלא מטמא במשא וכן לר' אלעזר אליבא דר' עקיבא ונראה לר"ת דגרסי' לעיל בספרים אמר רבה תזרם דאמר קרא נכרינהו מינך כזר צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו פירוש כיון דכתיב כבר ברישא וטמאתם את צפוי פסילי כספך וגו' ל"ל תו למימר תזרם כמו דוה אלא לומר שמאד יש להרחיק ואתא למימר אע"ג דשאר קראי נדרשות לקולא משום דטומאת ע"ז דרבנן מנדה ילפינן לחומרא מש"ה קאמר רבה לכ"ע מטמא במשא דאית להו דרשא דתזרם ולרבנן נמי הוית מטמא באבן מסמא כנדה אי לאו דממעטין מדאיתקש לשרץ: באבן מסמא - פי' בקונטרס אבן מונחת על גבי יתידות ונדה יושבת עליה וכלים תחת האבן וטמא מוכל אשר יהיה תחתיו וקשה דבת"כ מפיק אבן מסמא מוכל המשכב וקרא דכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן בפרק בנות כותים (נדה לב:) לעליונו של זב ובת"כ מוקי לה במרכב ועוד דאי מוכל אשר יהיה תחתיו נפקא א"כ אפי' כלים שאין ראוי למשכב ומושב ובת"כ מוכח בהדיא דכלים שאין ראויין למשכב ומושב אין להם אפי' טומאה קלה ועוד אמאי נקט אבן אפי' דף ע"ג יתידות נמי ומפרש ר"ת דאבן מסמא היינו אבן גדולה שהיא כבידה ואין הכלים מרגישים כובד הזב והנדה מחמת כובד האבן ומסמא היינו משא גדולה שצריכה שימה כדכתיב והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא אך קשה דבת"כ מרבה אבן מסמא מוכל המשכב משמע דמרבה מטעם משכב ומושב ובכל הש"ס משמע דהוי מטעם משא דבמתני' קרי ליה משא ובפ' בתרא דנדה (דף כט:) תנן הזב והזבה מטמאין במשא ומפרש בגמרא מאי משא אבן מסמא ובריש דם הנדה [נדה נה.] ממעט מדוה מאבן מסמא מוהנושא אותם ובתוספתא דכלים תניא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב ע"ג אבן מסמא והיסט [היינו] משא כדאמר בהעור והרוטב (חולין דף קכד:) אטו נושא לאו היסט הוא משמע ע"ג אבן מסמא שהכלים ע"ג האבן דלא שייך כלל למשכב ומושב ועוד דמדרס כלי חרס טהור וי"ל דהא דמרבה בת"כ אבן מסמא מטעם משכב ומושב היינו כשהזב ע"ג האבן והכלים תחתיה אבל כשיד הטהור או רגלו תחת האבן הוי מטעם משא שהטהור נושא את הטמא או כשאצבעו של זב תחת האבן והכלים עליה טמא מטעם היסט דהיינו משא הזב והיינו היסיט הזב ע"ג אבן מסמא דתוספתא וא"ת בריש דם הנדה (נדה דף נד:) דממעט דם הנדה ממשכב ומושב מהיא יושבת מאי פריך תו אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא כיון דכבר מיעט מאשר היא יושבת מדוה ממשכב ומושב היכי סלקא דעתך תו למימר דמטמא באבן מסמא ואור"י דאבן מסמא נפקא לה משום דרשה דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין להכי איצטריך התם למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה: ורבנן סברי כשרץ כו' - וא"ת אמאי איצטריך שרץ למעוטי אבן מסמא תיפוק ליה מדאיתקש למת (לקמן שבת דף פג:) וי"ל דכיון דגלי לן קרא דנכרינהו מינך כזר דאית לן לאקשויי לנדה לחומרא לא הוה ממעטי ממת אבן מסמא בע"ז כיון דאיצטריך היקישא דמת לשיעור כזית א"נ לכדאמר בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) מה ע"ז במחובר לא מיתסרא אף קבר במחובר לא מיתסר: ולרבי עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ כו' - תימה לר"י מאי קמיבעיא ליה הא איצטריך לאפוקי שלא יטמא באהל המת דמנדה דילמא לא ילפינן שום קולא דהא בעי רב חמא בר גוריא בסמוך אי ישנה לאברים אע"ג דנדה אינה לאברים ויש לומר דלענין דליכא בע"ז חומרא דמת שפיר ילפינן מנדה ואע"ג דהיקישא דנדה לחומרא קולא נמי אית לן למילף והא דמספקא ליה לענין אברים משום דלא דמי דאברי נדה אין אדם יכול להחזירם ואברי ע"ז מיהא אומן יכול להחזירם א"נ הא דקאמר למאי הלכתא וכן הא דקא משני למשמשין היינו את"ל דילפינן קולא מנדה: למשמשיה - פירש בקונטרס שאין כלים המשמשין לע"ז מטמאין לא במשא ולא באבן מסמא משמע דאי לאו דאיתקש לשרץ הוו מטמי כע"ז באבן מסמא ותימה דלרבנן דהיקישא דשרץ לא אתא למשמשיה מנלן דמשמשין לא מטמו במשא כמו ע"ז עצמה דלקמן קאמר רב אשי אליבא דרבה משמשין בין הן שהסיטו אחרים בין אחרים שהסיטו אותן טהורין ונראה לר"י דאי לאו דאיתקש משמשין לשרץ לא הוה מטמינן להו כלל ורבנן דמטמו למשמשיה מדכתיב שקץ תשקצנו כי חרם הוא משמע כל דבר שהוא חרם פירש שאסור בהנאה הוי כשרץ ומשמשין אסור בהנאה ובזה לא יתיישב פי' הקונטרס דמכי חרם הוא לא משמע למעוטי משמשין דלא מטמו במשא דאין שום יתור לכך אבל הא דמשמשיה טמא משתמע שפיר: ולוקשה רחמנא לנבלה - אמאי דהוקשה למת ליכא למיפרך דלוקש לנבלה דהא איצטריך למת לכדדרשינן בנגמר הדין ובקונט' פי' דהכי פריך ולוקשה לנבלה משום דאז לא הוה צריך לאקושה לשרץ: ורבי אלעזר אמר כו' - פי' רבינו שמואל דבמילתיה דר' אלעזר ל"ג ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה דהא איצטריך למעוטה מאבן מסמא כדאמר דכ"ע לא פליגי דלא מטמא באבן מסמא דהא איתקש לשרץ ויש ספרים דל"ג דהא איתקש לשרץ ולפי זה מצינן למימר דטעמא דר' אלעזר דכ"ע לא פליגי דלא מטמא באבן מסמא לאו משום דאיתקש לשרץ אלא בלא שום יתור לא מחמרינן כולי האי לטמאות באבן מסמא ולפי זה גרסי' שפיר ור"ע למאי הלכתא כו' והא דפריך בתר הכי ולוקשה רחמנא לנבלה לא פריך לוקשה לנבלה ותו לא צריך לאקושה לשרץ דהשתא נמי לא צריך לאקושי משום הכי לשרץ אלא הכי פריך דהוה ליה טפי לאקושה לנבלה דדמיא ממש לנבלה אבל לנדה לא דמיא דנדה מטמאה באבן מסמא משא"כ בע"ז: