שבת קכט.

פרק יח׳ · מפנין

Shabbat 129a · Chapter 18: Mefannin

״צְרִיכָה אֲנִי״, בֵּין לֹא אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״ — אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. רַב אָשֵׁי מַתְנֵי הָכִי. מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַיָּה כׇּל זְמַן שֶׁהַקֶּבֶר פָּתוּחַ, בֵּין אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״, וּבֵין אָמְרָה ״אֵין צְרִיכָה אֲנִי״ — מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. נִסְתַּם הַקֶּבֶר, אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״ — מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. לֹא אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״ — אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: מָר זוּטְרָא מַתְנֵי לְקוּלָּא, וְרַב אָשֵׁי מַתְנֵי לְחוּמְרָא, הִלְכְתָא כְּמַאן? אֲמַר לֵיהּ: הֲלָכָה כְּמָר זוּטְרָא, סָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. מֵאֵימָתַי פְּתִיחַת הַקֶּבֶר? אָמַר אַבָּיֵי: מִשָּׁעָה שֶׁתֵּשֵׁב עַל הַמַּשְׁבֵּר. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד, וְאָמְרִי לַהּ מִשָּׁעָה שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ בַּאֲגַפֶּיהָ. עַד מָתַי פְּתִיחַת הַקֶּבֶר? אָמַר אַבָּיֵי: שְׁלֹשָׁה יָמִים. רָבָא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: שִׁבְעָה, וְאָמְרִי לַהּ: שְׁלֹשִׁים. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: חַיָּה שְׁלֹשָׁה שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים. שְׁלֹשָׁה, בֵּין אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״, וּבֵין אָמְרָה ״לֹא צְרִיכָה אֲנִי״ — מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. שִׁבְעָה, אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״ — מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, אָמְרָה ״לֹא צְרִיכָה אֲנִי״ — אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁלֹשִׁים, אֲפִילּוּ אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״ — אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, אֲבָל עוֹשִׂין עַל יְדֵי אַרְמַאי. כִּדְרַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי, דְּאָמַר: כׇּל צׇרְכֵי חוֹלֶה נַעֲשִׂין עַל יְדֵי אַרְמַאי בְּשַׁבָּת, וְכִדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה — אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לְחַיָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לִטְבִילָה. אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, אֲבָל בַּעְלָהּ עִמָּהּ — בַּעְלָהּ מְחַמְּמָה. כִּי הָא דִּבְרַתֵּיה דְּרַב חִסְדָּא טְבַלָה בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ וְאִצְטְנִיאַת, וְאַמְטְיוּהָא לְעַרְסַהּ בָּתְרֵיהּ דְּרָבָא לְפוּמְבְּדִיתָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחַיָּה בְּשַׁבָּת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. סְבוּר מִינָּה לְחַיָּה — אִין, לַחוֹלֶה — לָא, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים — אִין, בִּימוֹת הַחַמָּה — לָא. וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא חַיָּה וְלָא שְׁנָא חוֹלֶה, לָא שְׁנָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלָא שְׁנָא בִּימוֹת הַחַמָּה. מִדְּאִתְּמַר, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן — עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה אֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. שְׁמוּאֵל צַלַּחוּ לֵיהּ תַּכְתָּקָא דְשָׁאגָא, רַב יְהוּדָה צַלַּחוּ לֵיהּ פָּתוּרָא דְיוֹנָה, לְרַבָּה צַלַּחוּ לֵיהּ שַׁרְשִׁיפָא. וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: וְהָא קָעָבַר מָר מִשּׁוּם ״בַּל תַּשְׁחִית״! אֲמַר לֵיהּ: ״בַּל תַּשְׁחִית״ דְּגוּפַאי עֲדִיף לִי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם קוֹרוֹת בֵּיתוֹ וְיִקַּח מִנְעָלִים לְרַגְלָיו. הִקִּיז דָּם וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — יִמְכּוֹר מִנְעָלִים שֶׁבְּרַגְלָיו וְיַסְפִּיק מֵהֶן צׇרְכֵי סְעוּדָה. מַאי צׇרְכֵי סְעוּדָה? רַב אָמַר: בָּשָׂר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: יַיִן. רַב אָמַר: בָּשָׂר — נַפְשָׁא חֲלַף נַפְשָׁא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: יַיִן — סוּמָּקָא חֲלַף סוּמָּקָא. (סִימָן ״שֶׁנִּמְסַר״). שְׁמוּאֵל בְּיוֹמָא דַּעֲבַד מִילְּתָא, עָבְדִי לֵיהּ תַּבְשִׁילָא דִטְחָלֵי. רַבִּי יוֹחָנָן שָׁתֵי עַד דְּנָפֵיק תִּיהְיָא מֵאוּנֵּיהּ. וְרַב נַחְמָן שָׁתֵי עַד דְּקָפֵי טְחָלֵיהּ. רַב יוֹסֵף שָׁתֵי עַד דְּנָפֵיק מֵרִיבְדָּא דְכוּסִילְתָּא. רָבָא מְהַדַּר אַחַמְרָא בַּר תְּלָתָא טַרְפֵי. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמָא דְהַקָּזָה אֱמַרוּ לְבֵיתַיְיכוּ: נַחְמָן אִקְּלַע לְגַבַּן. וְכוּלְּהוּ אִעָרוֹמֵי אֲסִירִי, בַּר מֵהַאי עׇרְמָה דִּשְׁרֵי: מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא וְלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ, לִישְׁקוֹל זוּזָא מָכָא וְלֵיזִיל לְשַׁב חַנְוָאתָא, עַד דְּטָעֵים שִׁיעוּר רְבִיעֲתָא. וְאִי לָא — לֵיכוֹל שַׁב תַּמְרֵי אוּכָּמָתָא, וְלֵישׁוּף מִישְׁחָא בְּצִידְעֵיהּ, וְנִיגְנֵי בְּשִׁמְשָׁא. אַבְלֵט אַשְׁכְּחֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּגָנֵי בְּשִׁמְשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: חַכִּימָא דִיהוּדָאֵי, בִּישָׁא מִי הָוֵי טָבָא?! אֲמַר לֵיהּ: יוֹמָא דְהַקָּזָה הוּא. וְלָא הִיא, אֶלָּא אִיכָּא יוֹמָא דִּמְעַלֵּי בֵּהּ שִׁמְשָׁא בְּכוּלַּהּ שַׁתָּא — יוֹמָא דְּנָפְלָה בֵּיהּ תְּקוּפַת תַּמּוּז. וְסָבַר: לָא אֱיגַלֵּי לֵיהּ. (הֵיקֵיל בְּרוּחַ טַעְמָא שָׁהָה — סִימָן) רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל הַמַּקֵּיל בִּסְעוּדַת הַקָּזַת דָּם — מְקִילִּין לוֹ מְזוֹנוֹתָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְאוֹמְרִים: הוּא עַל חַיָּיו לֹא חָס, אֲנִי אָחוּס עָלָיו?! רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא — לָא לִיתִּיב הֵיכָא דִּכְרִיךְ זִיקָא, דִּילְמָא שָׁפֵי לֵיהּ אוּמָּנָא וּמוֹקֵים לֵיהּ אַרְבִיעֵתָא, וְאָתֵי זִיקָא וְשָׁאֵיף מִינֵּיהּ, וְאָתֵי לִידֵי סַכָּנָה. שְׁמוּאֵל הֲוָה רְגִיל דְּעָבֵיד מִילְּתָא בְּבֵיתָא דְּשַׁב לִבְנֵי וְאַרְחָא. יוֹמָא חֲדָא עֲבַד, וְאַרְגִּישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ. בְּדַק וַחֲסַר חַד אַרְחָא. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא — לִיטְעוֹם מִידֵּי וַהֲדַר לִיפּוֹק. דְּאִי לָא טָעֵים מִידֵּי, אִי פָּגַע בְּשָׁכְבָא — יָרְקִי אַפֵּיהּ. אִי פָּגַע בְּמַאן דְּקָטֵל נַפְשָׁא — מָיֵת. אִי פָּגַע

צריכה אני - לחילול: בין שאמרה אין צריכה אני - וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין: באגפיה - בזרועותיה שאינה יכולה להלך: חיה ג' ימים וז' ימים ול' יום - הוזכרו בה לחילוק הלכות חילול שבת ל' מז' עד השלמת ל' וכן ז' מג' עד השלמת ז': כל צרכי חולה - והא חיה עד ל' יום סתמא חולה היא: דבר שאין בו סכנה - חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לה: אומר לארמאי ועושה - אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו: לטבילה - עד ל' יום לא תטבול מפני הצינה: שאין בעלה עמה - והיא טובלת לטהרות: בעלה מחממה - לאחר טבילה בתשמיש והגוף מתחמם מן הגוף: מדורה - היסק גדול: הקיז דם - וכ"ש חולה: צלחו ליה תכתקא דשאגא - לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה וצוה ובקעו כסא של תדהר שהוא מעולה בדמים: פתורא דיונה - מין ארז הוא ורבינו הלוי אמר בוי"ש: רבא צלחו ליה שרשיפא - ספסל: ויקח מנעלים - שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק: (מאי) צרכי סעודה - (צרכי) סעודת הקזה: ביומא דמלתא - דהקזה: דטחלי - טחול סומקא חלף סומקא: עד דנפיק תיהי - הריח: מאוניה - מאזניו מריחין היין: עד דקפי טחליה - טחול שלו צף ביין: מריבדא דכוסילתא - נקבי כלי האומן שבבשרו פלימ"א: בר תלתא טרפי - בן ג' שנים שטענה אמו משנקלט ג' עלין חדשין: לרבנן - לתלמידיו: אמרו נחמן איקלע לגבן - הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם: בר מההיא ערמה: דמפרש ואזיל: ולא אפשר ליה - לקנות יין: לשקול זוזא מכא - זוז רע ופחות שאינו יוצא בהוצאה: וליזיל לשב חנותא - ודרך הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב ויטעום וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן: ואי לא - דאין לו זוז רע: ולישוף משחא בצידעיה - ברקתו והתמרים והשומן מחממין אותו: בישא מי הוה טבא - חום השמש שהוא קשה לאדם כלום מטיב לו: היכא דכריך זיקא - אינדרו"ן שיש בו חלונות והרוח נכנסת בהם נכרכת ומתגלגלת באינדרו"ן: דילמא שפי ליה אומנא - מריקו מדמו כמו השופה יין לחבירו (ב"מ דף ס.): ומוקי ליה ארביעתא - לא הניח בו דם אלא כדי חייו דהיינו רביעית והדר אתי ליה זיקא ושייף ליה מדם הנותר בגופו ומחסרו משיעורו ומסתכן: שב לביני ואריחא - עובי החומה ז' לבינים מוטלין לרחבן זה אצל זה דכל לבינה ג"ט ואריחא אריח חצי לבינה טפח ומחצה: ארגיש בנפשיה - הרגיש בעצמו שהוא נחלש: חסר חד אריחא - החומה היתה חסירה מעוביה אריח:

רבא משמיה דרב יהודה אמר שבעה - לכאורה משמע דרבא לטעמיה דבפרק הדר (עירובין דף סח.) גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא נישייליה לאימיה אם צריכה ניחיימו אגב אימיה דמסתמא ביום שמיני היה קודם מילה שהיה צריך חמין למולו דלאחר מילה מסוכן הוא ובלא אימיה ביום שמיני מחללין עליו שבת והיינו לאחר שבעה דבנסתם הקבר בעינן צריכה מיהו ללישנא דאמרי לה לרבא שלשים תיקשי למה צריכה ועוד דבקונטרס פי' התם ניחיימו אגב אימיה ע"י נכרי וכן פירש ר"ח לכך יש לפרש דאביי ורבא ואמרי לה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו קיימו כנהרדעי: