שבתפב.
טוען את הדף…
דְּלָא מִקַּנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא, וְלָא קְטִיל לְכוּ כִּינָּא אַמָּנַיְיכוּ, וְלָא שְׁלִיף לְכוּ יַרְקָא וַאֲכִיל לְכוּ מִכִּישָּׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דִּמְחַדְּדָן שְׁמַעְתָּתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֵיזִיל לְגַבֵּיהּ? דְּכִי אָזֵילְנָא לְגַבֵּיהּ מוֹתִיב לִי בְּמִילֵּי דְעָלְמָא. אָמַר לִי: מַאן דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא לָא לִיתֵּיב בְּהֶדְיָא, וְלָא לִיטְרַח טְפֵי — דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָּא אַתְּלָת שִׁינֵּי יָתֵיב, דִילְמָא מִשְׁתַּמְטִי שִׁינֵּי דְכַרְכַּשְׁתָּא וְאָתֵי לִידֵי סַכָּנָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסֵיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּיתָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא?! כׇּל שֶׁכֵּן זִיל לְגַבֵּיהּ. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס, רַב הוּנָא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס — מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר, תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! תַּרְגְּמַהּ רַפְרָם בַּר פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְרַב הוּנָא: בְּאוֹגְנֵי כֵּלִים. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים, רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְחַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שִׁינָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּלַחִין, הָא בִּיבֵשִׁין. הַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ נִפְנֶה, רַב חִסְדָּא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְחַד אָמַר: רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, דְּתַנְיָא: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו וְאוֹכֵל — דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ עַל גַּב אֶפְרוֹ, וְזוֹ הִיא תְּחִלַּת רוּחַ זוּהֲמָא. הוּצְרַךְ לִיפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִיפָּנוֹת, אָמַר רַב חִסְדָּא: יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב, יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב. רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יִסְתַּלֵּק לִצְדָדִין. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: יְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבָּנַן אָמְרִי: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּכִי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ לָא מִפְּנֵי! אֲמַר לֵיהּ: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּקָם וְיָתֵיב וְקָם וְיָתֵיב עַד דְּשָׁפֵךְ כְּקִדְרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע, יְהַלֵּךְ עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁל אַרְבַּע [אַרְבַּע] אַמּוֹת, וְאָמְרִי לַהּ: אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְנִפְנֶה, וְנִכְנָס וְיֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. מַתְנִי׳ חֶרֶס — כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״לֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד״. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה? ״וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא״. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ, אוֹ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ? מִסְּבָרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, וּמִקְּרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא זוּטְרָא, וַהֲדַר לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא רַבָּה?! אָמַר אַבָּיֵי: [מַתְנִיתִין נָמֵי] לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיקִידָה גְּדוֹלָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשָּׁם רְאָיָה. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי מֵאִיר! וְרַבִּי מֵאִיר ״לָא מִיבַּעְיָא״ קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא מִידֵּי דַּחֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי דְּלָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִידֵּי דְּלָא חֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי לָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ. הדרן עלך המוציא יין אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִין לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ״ — מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.דלא מקנחיתו בחספא - שאוכל לעשות לכם כשפים: ולא קטיל לכו כינא אמנייכו - ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם: ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה - אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחילה ש"מ כל הני קשה לכשפים: מותיב לי במילי דעלמא - מושיבני לפניו בדברי חנם שאינו תורה: לא ליתיב בהדיא - במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת: ולא ליטרח טפי - פדיימבר"א בלע"ז: מקנח בצרור - בשבת אע"פ דלאו בר טלטול הוא בעלמא: ואינו מקנח בחרס - משום סכנה: מקנח בחרס - שיש תורת כלי עליה: באוגני כלים - שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר: ואינו מקנח בעשבים - שהעשבים לחים וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו דאי בעשבים מחוברין מי איכא מאן דשרי וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן בחיבורן: ואינו מקנח בצרור - דלאו בר טלטול הוא הלכך מקנח בעשבים כשהן במחובר ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר לא מיתסר כדאמרי' בעירובין בפרק ג' (דף לד:) דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהן קשין: שיניו נושרות - שיני הפה מכרכשא: לחין - אין אור שולט בו: רוח רעה - ריח הפה שהזבל מרקב במעיים ויוצא ריח דרך פיו: רוח זוהמא - כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה מזוהמת: ואינו יכול לפנות - שאין הנקב נפתח: יסתלק לצדדין - כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק: טייעא - ישמעאל: הנכנס לסעודת קבע - וגנאי הוא לו אם יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות: י' פעמים - ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו: ואמרי לה ד' פעמים של י' י' - דהכי עדיף טפי שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקביו: מתני' בין פצים לחברו - כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ ויש חלל בין זה לזה סומכן מתחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר - דחרס חשיב בחתיית אור: לחשוף - לדלות וחבירו חשפי שובל (ישעיהו מז) חשפי מים שעל הנתיבה שתצטרכי לעבור הגשמים ושריעת נהרות: מגבא - גומא שמים נקבצין בתוכה: גמ' מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דר' מאיר נפיש - אתקפתא היא כלומר לפי דבריהם נראה שרבי מאיר מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא לחשוף מים זוטר דאי ס"ד לחשוף מים נפיש לייט לה שלא יותר בה אפילו כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים כן: אמר אביי מתני' - דקאמר רבי מאיר לחתות אור מיקידה גדולה קאמר שאפילו גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה: שפיר קאמר ר' יוסי - דמדלייט לה בה ש"מ דחזי: אפילו מידי דלא חשיב - כגון לחשוף מים לא לישתכח בה ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור: מתני' אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו' - משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה: במשא - אדם הנושאה: תזרם כמו דוה וגו' - בעבודה זרה משתעי: גמ' כותלו סמוך לעבודה זרה - שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה: אסור לבנותו - דקמהני לעבודה זרה:מתני' אמר רבי עקיבא מניין לע"ז כו' - פי' בקונטרס דנקט לה הכא משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן ואין נראה דא"כ בההוא הוה ליה להתחיל ועוד דהוה ליה למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה אלא נראה אגב דתנא לעיל בסוף המוציא קראי דאסמכתא גבי חרס נקט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם כו' הוא סמוך לההיא קראי דאייתי לעיל לא ימצא במכיתתו חרש וגו': אסור לבנותו - אפילו למ"ד בפרק קמא דמס' ע"ז (דף יג.) נהנה אסור מהנה מותר ה"מ לגבי מכס שאין נראה כל כך לע"ז כוונתו אלא שנותן כדי שיניחוהו לעבור אבל הכא נראה כאילו בונה לה בית ר"י: כונס לתוך שלו ד"א - במסכת ע"ז פריך עלה והא שביק רווחא לעבודה זרה ומשני לה: