שבתצד.
טוען את הדף…
שֶׁשָּׁגַג עַל הָאוֹכָלִין וְהֵזִיד עַל הַכְּלִי. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְהָא ״אַף עַל הַכְּלִי״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בָּזֶה וּבָזֶה, וְנוֹדַע לוֹ, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֶת הַחַי בַּמִּטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה. לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי נָתָן הִיא וְלָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בֵּין חַיִּין וּבֵין שְׁחוּטִין — חַיָּיב. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: עַל שְׁחוּטִין חַיָּיב וְעַל חַיִּין פָּטוּר, שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן אֶלָּא בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף דִּמְשַׁרְבְּטִי נַפְשַׁיְיהוּ, אֲבָל אָדָם חַי דְּנוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ — אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא, וְהָא דִּתְנַן: בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס. וְתַנְיָא: בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלָיו חַטָּאת, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן בְּתִירָא וְרַבִּי נָתָן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. וְאִי אָמְרַתְּ דְּלָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן אֶלָּא בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִשּׁוּם דִּמְשַׁרְבְּטִי נַפְשַׁיְיהוּ, מַאי אִירְיָא בֶּן בְּתִירָא וְרַבִּי נָתָן? וְהָאָמְרַתְּ אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ! כִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּסוּס הַמְיוּחָד לְעוֹפוֹת. וּמִי אִיכָּא סוּס הַמְיוּחָד לְעוֹפוֹת? אִין, אִיכָּא דְּבִי זְיָיארִן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה רַבִּי נָתָן בְּכָפוּת. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְאַבָּיֵי: וְהָא הָנֵי פָּרְסָאֵי דִּכְמַאן דִּכְפִיתִי דָּמוּ, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן בְּתִירָא וְרַבִּי נָתָן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד! הָתָם, רָמוּת רוּחָא הוּא דְּנָקֵיט לְהוּ. דְּהָהוּא פַּרְדַּשְׁכָא דִּרְתַח מַלְכָּא עִילָּוֵיהּ, וּרְהַט תְּלָתָא פַּרְסֵי בְּכַרְעֵיהּ. אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה חַיָּיב וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹןששגג על האוכלין והזיד על הכלי - ומאי חייב דקתני מיתה: והא אף קתני - משמע שני חיובין שוין: בפלוגתא דר"י ור"ל - דאיפלוגי בידיעות מחלקות בפ' כלל גדול (לעיל שבת דף עא:) איפלוגי נמי רב ששת ורב אשי הכא רב ששת דלא מוקי לה הכי קסבר דאין ידיעות מחלקות ורב אשי סבר ידיעות מחלקות: דמשרבטי נפשייהו - משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן: מתיר בסוס - למוכרו לנכרי מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם עושה אותה אין חייב עליה חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי משום שאלה ומשום שכירות אסור וסוס אי נמי דמושיל ומוגר לאו איסורא דאורייתא איכא שאין זו מלאכה אצל הסוס וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיב: ואמר רבי יוחנן גרסינן: דבי וייאדן - של ציידי עופות שנותנין על הסוס עופות כשהן חיין כגון נץ ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי נפשייהו דלא קשירי והשתא נמי החי נושא את עצמו ומשום הכי א"ר יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד: בכפות - בין עוף בין אדם: כמאן דכפיתי דמו - שרוכבים מעוטפין בבגדים רחבים וגם הם עצמן מעונגין מהצג על הארץ: בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד - והא אמרת מודה ר' נתן בכפות ואי משום דאוקמינן בסוס המיוחד לעופות משום רבנן אוקמינן דפליגי עליה ולמימר דאילו באדם שניהם שוין לפטור ואי בכפות מודה רבי נתן היכי מתוקמא דבן בתירא כר' נתן משום דחי נושא את עצמו הא בן בתירא מתיר אפילו למכור לפרסיים דכמאן דכפיתי דמו וכל האומות קרי להו נכרים דסבר דכפות נושא את עצמו: רמות רוחא - גסות הא דלא מסגו בכרעייה גסות הוא: פרדשכא - סרדיוט: ואמר ר' יוחנן גרסינן:ששגג על האוכלין והזיד על הכלי - וחייב על הכלי היינו סקילה כפי' רש"י ורבינו שמואל קשה לו לאוקמי ברייתא בחיוב סקילה דבכל דוכתא איירי בחיוב חטאת והגיה הגירסא כגון ששגג על הכלים והזיד על האוכלין ולא התרו בו דליכא באוכלין לא סקילה ולא חטאת ועל הכלי חייב חטאת ואין נראה לר"י לא פי' הקונטרס ולא פי' רשב"ם דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן ונראה דהשתא דמוקי בהזיד בכלי איירי הכל לענין סקילה וה"פ דברייתא המוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב סקילה על האוכלין כגון שהתרו בו על האוכלין ופטור על הכלי אם התרו בו משום כלי ואם היה צריך לכלי חייב סקילה אף אם התרו בו משום כלי ופריך והא אף על הכלי קתני משמע דחייב שתים: ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל - פי' חייב שתי חטאות לרבי יוחנן כשנודע לו וחזר ונודע לו דידיעות מחלקות ולר"ל אחר שנתכפר נודע לו על אחד ופי' הקונטרס אין נראה לר"י דנהי דלית ליה לרב ששת ידיעות מחלקות מ"מ יעמיד בנודע לו על האחד בשכבר כיפר דכפרה לכ"ע מחלקת: שהחי נושא את עצמו - תימה לר"י למה פטור דאי משום שהחי מיקל עצמו והלא אפילו במשא קל יותר חייב ואי משום דשנים שעשאו פטורין הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו היה מת ואומר ר"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצליל ציבעיה: אבל אדם חי נושא את עצמו - תימה דבריש נוטל (לקמן שבת דף קמא:) משמע דפליגי נמי באדם דקאמר גבי תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה ואומר רשב"א דקטן כבהמה דמי דמשרביט נפשיה אך קשה לן דבפרק מפנין (שבת דף קכח:) תניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא ברה"ר והאשה מדדה את בנה ברה"ר ופירש התם בקונטרס דבהמה ברה"ר לא שמא יגביהנה מן הארץ וסתמא כרבנן דר' נתן דמחייבי אבל בנה אי נמי מגבה ליה הא באדם מודו רבנן דחי נושא את עצמו [ושמא ההוא דבפרק נוטל איירי בתינוק בן יומו]: בסוס המיוחד לעופות - ובן בתירא מתיר בסוס בכל הסוסים קאמר ורבנן אוסרין בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו חכמים בסוסים: סוסא דבי וייאדן - פר"ח שכן ציידי עופות מניחין עליהן עופות שלהן שצדין בהן עופות אחרים אבל אין לפרש בעופות הניצודין דהני כפותין נינהו ואמר בסמוך דמודה רבי נתן בכפות: והא הני פרסאי - ואיהו לא מפליג למכור לשום נכרי: