שבתכד.
טוען את הדף…
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב, חוּץ מִשֶּׁמֶן שְׂרֵיפָה — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַזְכִּיר שֶׁל חֲנוּכָּה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן? כֵּיוָן דְּמִדְּרַבָּנַן הוּא — לָא מַדְכְּרִינַן, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא — מַדְכְּרִינַן?! אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ מַזְכִּיר. וְאִם בָּא לְהַזְכִּיר — מַזְכִּיר בַּהוֹדָאָה. רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא. סְבַר לְאַדְכּוֹרֵי בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״. אָמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: כִּתְפִלָּה. מַה תְּפִלָּה בַּהוֹדָאָה — אַף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בַּהוֹדָאָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַזְכִּיר רֹאשׁ חוֹדֶשׁ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בַּחֲנוּכָּה דְּרַבָּנַן לָא צְרִיךְ, רֹאשׁ חוֹדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא — צְרִיךְ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּלָא אֲסִיר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה — לָא מַדְכְּרִינַן. רַב אָמַר: מַזְכִּיר, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אֵינוֹ מַזְכִּיר. אָמַר רַב זְרִיקָא: נְקוֹט דְּרַב בִּידָךְ, דְקָאֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא כְּווֹתֵיהּ. דְּתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קׇרְבַּן מוּסַף, כְּגוֹן רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד — עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה. וְאִם לֹא אָמַר — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין בָּהֶן קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס, וְיֵשׁ בָּהֶן הַזְכָּרָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. יָמִים שֶׁאֵין בָּהֶן קׇרְבַּן מוּסַף, כְּגוֹן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וְתַעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת. שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אֶלָּא שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁל תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת. עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, וְאִם לֹא אָמַר — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין בָּהֶן קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס וְאֵין בָּהֶן הַזְכָּרָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַזְכִּיר שֶׁל חֲנוּכָּה בְּמוּסָפִין? כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ מוּסָף בְּדִידֵיהּ לָא מַדְכְּרִינַן, אוֹ דִילְמָא יוֹם הוּא שֶׁחַיָּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵינוֹ מַזְכִּיר. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מַזְכִּיר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה דְּרַב הוּא. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא בְּשַׁבָּת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין נָבִיא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ מִי דָּמֵי?! הָתָם נָבִיא בִּדְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לֵיכָּא כְּלָל, הָכָא אִיתֵיהּ בְּעַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֶלָּא לְהָא דָּמְיָא: דְּאָמַר רַב אַחַדְבוּי אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין נָבִיא בְּמִנְחָה בְּיוֹם טוֹב.בברכת המזון - בתפלה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדאמרינן לעיל: לא מזכרינן - לא חייבו להזכיר: אינו מזכיר - אינו צריך להזכיר: מה תפלה בברכת הודאה - דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה: בהודאה - בברכת הארץ: ואומר מעין המאורע בעבודה - לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום: שני וחמישי - משמע של כל שבתות השנה ומאי עבידתייהו לזוכרם ולחלקם משאר ימות השנה: של תעניות - שהיו גוזרים תעניות על הגשמים שני וחמישי [ושני] במס' תענית (דף י.): ושל מעמדות - כלומר לימים של מעמדות שהיו מתענין ארבעה תעניות בשבת שני ושלישי ורביעי וחמישי ומעין המאורע דידהו תפלת תענית: ערבית - לילי כניסתן ואע"פ שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית מאחר שנכנס היום והכי נמי אמר רב הונא במסכת תענית (דף יא:) יחיד שקבל עליו תענית אף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית. ובתשו' הגאונים מצאתי ברייתא שנו רבותינו פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל הא כיצד כאן בכניסתה כאן ביציאתה כלומר ערב תענית אע"פ שעתיד לאכול לאחר תפלה מתפלל תפלת תענית וליל מחרתו אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפלת ערבית אינו מתפלל תפלת תענית וסוף דברי הגאונים כתבו אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו: אין מחזירין אותו - דלאו דאורייתא נינהו: בברכת המזון - של ערבית בכניסתו וכ"ש ביציאתו שכבר עבר היום: של חנוכה במוספין - בתפלת מוספין דשבת ור"ח שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הניסים בהודאה: בד' תפילות - ערבית ושחרית ומוסף ומנחה וכיון שחובת תפלה זה היום אינה פחותה משאר תפלות של יום: אין נביא בר"ח - הכא נמי הואיל אלמלא ר"ח אין מוספין בחנוכה לא בעי לאזכורי: הכא איתיה (בשחרית וערבית) ומנחה - וכיון שהיום מחויב בארבע תפלות כזו כן זו: המפטיר בנביא במנחה בשבת - מצאתי בתשובת הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו גזרה שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו: אין נביא במנחה ביום טוב - ואף על גב דאיתיה שחרית הואיל ומנחה לאו משום יום טוב אתי לא מזכרינן:תניא כוותיה דרב חסדא - וא"ת והא משמע חוץ משמן שריפה דאין מדליקין בשבת ולא ביו"ט והיינו דלא כרב חסדא דלדידי' מדליקין בשבת וי"ל דה"ק כל אלו שאמרו אין מדליקין בשבת מדליקין ביום טוב וכ"ש אותו שמדליקין בשבת מדליקין ביום טוב חוץ משמן שריפה שאף על פי שמדליקין בשבת אין מדליקין ביום טוב וכו': איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון - תימה דהך מילתא הוה ליה לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה: מהו להזכיר של חנוכה בבהמ"ז - בתפלה פשיטא ליה דמזכיר משום דתפלה בצבור הוא ואיכא פרסומי ניסא אבל בבהמ"ז שבבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי: מזכיר בהודאה - דעל הניסים הודאה היא ולא תפלה: בבונה ירושלים - כמו בר"ח שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים ומשום דיעלה ויבא היא תפלה ותחנונים תקנוה בבונה ירושלים דהיא נמי תפלה ובי"ח תיקנוה בעבודה שהיא תפלה להשב ישראל לירושלים: או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה כו' - והא דאמר בפ"ג דמגילה (דף כב: ושם) כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית ציבור וט' באב קורין שלשה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראש חודש וחולו של מועד קורין ד' היינו מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה: דתני ר' אושעיא (כוותיה) כו' - מהכא לא הוי בעי למיפשט לעיל דאינו מזכיר חנוכה בברכת המזון דאיכא למידחי דדוקא נקט תעניות ומעמדות אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהן קרבן מוסף צריך להזכיר משום פרסומי ניסא ואיפכא ליכא למיפשט דדילמא נקיט תעניות ומעמדות משום תפלת מוסף והוא הדין דחנוכה ומיהו אף בחנוכה ופורים אם לא אמר בתפלה אין מחזירין אותו כדתניא בהדיא בתוספתא דברכות (פרק ת"ה): תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה כו' - מה שפי' הגאונים שאין אנו רגילין לאומרה ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו ומה שש"צ מתפלל שחרית היינו לפי שא"א שלא יתענה אחד מהם וקשה לר"י אם כן היאך לוה אדם תעניתו ופורע הלא ימצא שקרן בתפלתו קודם תקנת הגאונים ולעיל בפ"ק (שבת דף יא.) דאמר. ליזוף מר וליפרע הלא כבר התפלל תפלת תענית: אלא להא דמיא דאמר רב אחדבוי כו' - תימה תרתי מילתא דרב למה לי לאשמועינן יום טוב שחל להיות בשבת וכ"ש ראש חודש דליכא נביא כלל ותירץ ר"י דחדא מכלל חבירתה איתמר: שאלמלא שבת אין נביא במנחה - וקשה לר"י דתנן בפרק שלישי דמגילה (דך כא. ושם ע"ש) בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה ואין מפטירין בנביא ותירץ ר"ת דנביא דהכא היינו כתובים שהיו מפטירין בכתובים בשבת במנחה כדאמר בפרק כל כתבי (לקמן שבת דף קנ ז:) בנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא ובמגילה איירי בנביא ממש: