Avodah Zarah 11a

נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה. אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִימוּס אִיגַּיַּיר, שַׁדַּר קֵיסָר גּוּנְדָּא דְּרוֹמָאֵי אַבָּתְרֵיהּ, מַשְׁכִינְהוּ בִּקְרָאֵי, אִיגַּיּוּר. הֲדַר שַׁדַּר גּוּנְדָּא דְּרוֹמָאֵי [אַחֲרִינָא] אַבָּתְרֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: לָא תֵּימְרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. כִּי הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי, אֲמַר לְהוּ אֵימָא לְכוּ מִילְּתָא בְּעָלְמָא: נִיפְיוֹרָא נָקֵט נוּרָא קַמֵּי אַפִּיפְיוֹרָא, אַפִּיפְיוֹרָא לְדוּכָּסָא, דּוּכָּסָא לְהֶגְמוֹנָא, הַגְמוֹנָא לְקוֹמָא, קוֹמָא מִי נָקֵט נוּרָא מִקַּמֵּי אִינָשֵׁי? אָמְרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לְהוּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקַט נוּרָא קַמֵּי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ׳״. אִיגַּיּוּר כּוּלְּהוּ. הֲדַר שַׁדַּר גּוּנְדָּא אַחֲרִינָא אַבָּתְרֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: לָא תִּשְׁתַּעוּ מִידֵּי בַּהֲדֵיהּ. כִּי נָקְטִי לֵיהּ וְאָזְלִי, חֲזָא מְזוּזְתָּא דְּמַנְּחָא אַפִּתְחָא, אוֹתֵיב יְדֵיהּ עֲלַהּ, וַאֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵימָא לַן אַתְּ. אֲמַר לְהוּ: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב מִבִּפְנִים, וַעֲבָדָיו מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, וְאִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲבָדָיו מִבִּפְנִים וְהוּא מְשַׁמְּרָן מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. אִיגַּיּוּר תּוּ לָא שַׁדַּר בָּתְרֵיהּ. ״וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ, שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַל תִּקְרֵי ״גּוֹיִם״ אֶלָּא ״גֵּיִים״, זֶה אַנְטוֹנִינוּס וְרַבִּי, שֶׁלֹּא פָּסְקוּ מֵעַל שׁוּלְחָנָם לֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִישּׁוּת וְלֹא צְנוֹן, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, דְּאָמַר מָר: צְנוֹן מְחַתֵּךְ אוֹכֶל, חֲזֶרֶת מְהַפֵּךְ מַאֲכָל, קִישּׁוּת מַרְחִיב מֵעַיִים. וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן קִישּׁוּאִין? מִפְּנֵי שֶׁקָּשִׁין לְגוּפוֹ שֶׁל אָדָם כַּחֲרָבוֹת! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבְרְבֵי, הָא בְּזוּטְרֵי. יוֹם הַלֵּידָה וְיוֹם הַמִּיתָה. מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: לָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה, וְלָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה — פָּלְחִי בַּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַלְמָא שְׂרֵיפָה לָאו חוּקָּה הִיא. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: שְׂרֵיפָה חוּקָּה הִיא. וְהָא תַּנְיָא: שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וְאִי חוּקָּה הִיא, אֲנַן הֵיכִי שָׂרְפִינַן? וְהָכְתִיב: ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵּלֵכוּ״! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא שְׂרֵיפָה לָאו חוּקָּה הִיא, אֶלָּא חֲשִׁיבוּתָא הִיא, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי מֵאִיר סָבַר — לָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה, וְלָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה — פָּלְחִי בַּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי — מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה חֲשִׁיבָא לְהוּ וּפָלְחִי בַּהּ, וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה לָא חֲשִׁיבָא וְלָא פָּלְחִי בַּהּ. גּוּפָא: שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים וְגוֹ׳״, וּכְשֵׁם שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, כָּךְ שׂוֹרְפִין עַל הַנְּשִׂיאִים. וּמָה הֵם שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים? מִיטָּתָן וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁן, וּמַעֲשֶׂה שֶׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, וְשָׂרַף עָלָיו אוּנְקְלוֹס הַגֵּר שִׁבְעִים מָנֶה צוֹרִי. וְהָאָמְרַתְּ: מָה הֵן שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם — מִיטָּתָן וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁן! אֵימָא: בְּשִׁבְעִים מָנֶה צוֹרִי. וּמִידֵּי אַחֲרִינָא לָא? וְהָתַנְיָא: עוֹקְרִין עַל הַמְּלָכִים, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי! אָמַר רַב פָּפָּא: סוּס שֶׁרָכַב עָלָיו. וּבְהֵמָה טְהוֹרָה לָא? וְהָתַנְיָא: עִיקּוּר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טְרֵיפָה — אָסוּר, וְשֶׁאֵין בָּהּ טְרֵיפָה — מוּתָּר, וְאֵיזֶהוּ עִיקּוּר שֶׁאֵין בָּהּ טְרֵיפָה?

נתפרדה חבילה - אהבתינו שנקשרה נפש בנפש: גונדא - גדוד: ניפיורא נקיט נורא לאפיפיורא - נוטל ומוליך האבוקה לפני אפיפיור. כולן מיני שררה הן זה למעלה מזה: קומא - מלך: שני גיים - כתיב וקרינן גוים: אנטונינוס ורבי - זה בא מעשו וזה בא מיעקב: חזרת - לייטוג"א בלע"ז: צנון - רפנ"א בלע"ז: חיתוך והיפוך מועילין למאכל: פלחי בה - עושין אותו יום איד קבע כל ימי בנו העומד תחתיו: אלמא - מדלא תלי ר"מ טעמא בשריפה אלמא לאו חק העובדי כוכבים הוא לשם עבודת כוכבים: ורבנן - דתלו טעמייהו בה קסברי חוקה היא להם: ולא מדרכי האמורי - אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם (שמות כג): חשיבותא הוא - מי ששורפין עליו מראין שמיתתו חשובה להם חשיבא להם המיתה ששרפו עלה ופלחי לעבודת כוכבים: בשלום תמות - בצדקיהו כתיב: שבעים מנה צורי - משמע הכסף שרף. צורי משקל של צור והוא כ"ה סלעים והסלע ד' דינרים והדינר הוא משקל זהוב קושטנטינ"ה: בשבעים מנה - כלי תשמיש היו שוין שבעים מנה: ומידי אחרינא לא - מפסדינן אלא כלי תשמישו: עוקרין - בהמה. הגידין לבד שעל פרסותיה עוקר וחותך אפוגרימ"ט בלע"ז: בסוס שרכב עליו - דהוא כלי תשמיש: עיקור שיש בה טריפה - שהבהמה נטרפת בו אסור לעשותו ואף על פי שאין סופו ליהנות ממנה אסור לגרום לבהמה טריפות בידים:

צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - והא דאמרינן בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נו.) נראה צנון נראה סם חיים והא תניא נראה סם המות לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים י"ל דמיירי הכא בעת שהוא סם חיים ועוד יש ספרים דגרסי התם כאן בעלין כאן באמהות שהאמהות הם לעולם חיים והכא נמי איירי באמהות ואע"ג דאמרינן שרבי לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה מ"מ אוכלי שולחנו היו רבים: שלא פסקו משלחנם צנון - אין זה רבותא אלא שהיו מרבים סעודת שולחנם שהיו צריכין לחתך ולהפך מאכל ולהרחיב בני מעיים: ואי חוקה היא היכי שרפינן - תימה מאי קפריך דלמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו דהכי אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי מצות הנהרגין דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה ור' יהודה סבר בקופיץ ותניא אמר להם ר' יהודה לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו אמרו לו כיון דכתיב הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפינן אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מינייהו קא גמרינן ה"נ וכו' וא"כ מאי פריך ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתניתין היינו ר' יהודה דהתם לא חייש לכתיבה דאורייתא אכן קשיא דהכא מסקינן דלכ"ע שריפה לאו חוקה היא והתם משמע דחוקה היא לכ"ע והוה אסירא אי לאו טעמא דכיון דכתיב וכו' לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואע"ג דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים ט״ז:כ״ב) לא תקים לך מצבה ומסיק אלא דכ"ע לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומ"מ הוא חק הבל ושטות ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ ואפילו בעיר הנדחת נמי דכתיב (דברים י״ג:ט״ז) לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם: עוקרין על המלכים - וא"ת ואמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן (עבודה זרה דף יג.) גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צער בעלי חיים איך הותר וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים: עיקור שיש בה טריפה - פ"ה דאסור לגרום טריפות לבהמה טהורה בידים ותימה וכי קדשים הם שיהא אסור לגרום להם טריפות ואי משום בל תשחית הוא אם כן היכי מוכח מהכא דמיירי בבהמה טהורה אפילו בבהמה טמאה נמי שייך איסור בל תשחית ועוד קשיא דבתוספתא משמע דאסור ומותר אאכילה קאי לכך נראה לפרש אסור באכילה והכי תניא בהדיא בתוספתא דשבת (פ"ח) עוקרין על המלכים ולא מדרכי האמורי עיקור שיש בה טריפה אסור באכילה ומותר בהנאה עיקור שאין בה טריפה מותר באכילה וא"ת מאי קמ"ל ברישא פשיטא דאסור באכילה ויש לומר דמותר בהנאה אצטריכא ליה שלא לאסור בהנאה מפני כבוד המלך וגם בסיפא אצטריכא לאשמעינן אף היתר אכילה שלא יאסר מפני כבוד המלך:

עבודה זרה יא.

Navigate the library