עבודה זרהל:
טוען את הדף…
מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ. וּנְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ לְבָתַר תְּלָתָא יוֹמֵי חָיְישִׁינַן מִשּׁוּם גִּילּוּי. מַאי טַעְמָא? זִימְנִין מִיקְּרֵי שָׁתֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: יַיִן תּוֹסֵס אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, וְכַמָּה תְּסִיסָתוֹ? שְׁלֹשָׁה יָמִים. הַשַּׁחֲלַיִם אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּילּוּי, וּבְנֵי גוֹלָה נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית בְּהוּ חַלָּא, אֲבָל אִית בְּהוּ חַלָּא — מִיגָּרֵי בְּהוּ. כּוּתָּח הַבַּבְלִי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, וּבְנֵי גוֹלָה נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר. אָמַר רַב מְנַשֵּׁי: אִי אִית בֵּיהּ נִקּוּרֵי — חָיְישִׁינַן. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵי טִיף טִיף אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְהוּא דְּעָבֵיד טִיף לַהֲדֵי טִיף טִיף. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: פִּי תְאֵנָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹכֵל אָדָם עֲנָבִים וּתְאֵנִים בַּלַּיְלָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֹׁמֵר פְּתָאִים ה׳״. אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דָּרוֹמָא: שְׁלֹשָׁה מִינֵי אֶרֶס הֵן, שֶׁל בָּחוּר — שׁוֹקֵעַ, שֶׁל בֵּינוֹנִי — מְפַעְפֵּעַ, וְשֶׁל זָקֵן — צָף. לְמֵימְרָא דִּכְמָה דְּקַשִּׁישׁ כְּחִישׁ חֵילֵיהּ? וְהָתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין גְּבוּרָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, אֵלּוּ הֵן: דָּג, נָחָשׁ, וַחֲזִיר! כֹּחַ אוֹסוֹפֵי הוּא דְּקָא מוֹסֵיף, זִיהֲרֵיהּ קְלִישׁ. שֶׁל בָּחוּר שׁוֹקֵעַ, לְמַאי הִלְכְתָא? דְּתַנְיָא: חָבִית (שנתגלה) [שֶׁנִּתְגַּלְּתָה], אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ — לֹא יִשְׁתֶּה מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי. מַעֲשֶׂה הָיָה שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ, וְשָׁתָה עֲשִׂירִי וָמֵת. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זֶהוּ שׁוֹקֵעַ. וְכֵן אֲבַטִּיחַ שֶׁנִּתְגַּלְּתָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם וְלֹא מֵתוּ, לֹא יֹאכַל מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי. מַעֲשֶׂה הָיָה וְאָכְלוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ, וְאָכַל עֲשִׂירִי וָמֵת. אָמַר רַבִּי: זֶהוּ שׁוֹקֵעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַיִם שֶׁנִּתְגַּלּוּ — הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁפְּכֵם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא יְרַבֵּיץ בָּהֶן אֶת הַבַּיִת, וְלֹא יְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט, וְלֹא יַשְׁקֶה מֵהֶן לֹא בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ, וְלֹא יִרְחַץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סִירְטָא — אָסוּר, אֵין סִירְטָא — מוּתָּר. אֲחֵרִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל וְרוּמָּנֵי דְּאַפֵּי. אָמַר מָר: לֹא יַשְׁקֶה מֵהֶן לֹא בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ. וְהָתַנְיָא: אֲבָל מַשְׁקֵהוּ לְבֶהֱמַת עַצְמוֹ! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — לְשׁוּנָּרָא. אִי הָכִי, דְּחַבְרֵיהּ נָמֵי? דְּחַבְרֵיהּ כָּחֵישׁ. דִּידֵיהּ נָמֵי כָּחֵישׁ? הָדַר בָּרֵיא. דְּחַבְרֵיהּ נָמֵי הָדַר בָּרֵיא! זִימְנִין דְּבָעֵי לְזַבּוֹנֵהּ, וּמַפְסֵיד לֵיהּ מִינֵּיהּ. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: שְׁלֹשָׁה יֵינוֹת הֵן — יֵין נֶסֶךְ אָסוּר בַּהֲנָאָה, וּמְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה בִּכְזַיִת.מכאן ואילך - נתקלקל הרבה ואין בו משום גילוי: יין תוסס - יין חדש מגיתו. עד שהוא מחמיץ להיות יין קרי ליה תוסס: השחלים - קרשו"ן טרוף בכלי ושחוק ויין או מים נתונין בו: חלא - חומץ: מיגרי בהו - החומץ מתגרה ונלחם בחכן של נחשים ואין שותין בו ממנו: כותח הבבלי - חזק הוא כחומץ כדמפרש באלו עוברין (פסחים דף מב.) דיהבו ביה עיפושי פת ונסיובי דחלבא מישג"א בלע"ז: ניקורי - כמין מקום נשיכת הנחש: טיף טיף - כלי שתחת חבית שמקבל יין הנוטף: טיף להדי טיף טיף - שמטפטף תדיר והטיפים רודפות זו את זו ותכופות והנחש שומע ובורח: פי תאנה - כשתולשין אותה נעשה לה פה קצר במקום עוקצה: שוקע - לפי שחזק הוא וכבד ושוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי: מפעפע - בינתיים: זיהריה - ארס שלו: לא ישתה עשירי - שהארס שוקע למטה וישתהו וימות: אבטיח - מלפפון מלו"ן בלע"ז וגסה היא וכשפותחין אותה לאכול קצת ועומדת מגולה אוכל נחש ממנה והיא רכה והארס שוקע בה. הלכך שמעינן מרב ספרא טובא ראשון לא ישתה שמא נחש זקן שתה שם וצף הארס למעלה אמצעיים שמא נחש בינוני היה ומפעפע שתו תשעה לא ישתה עשירי שמא בחור היה: לא ישפכם - שמא יעבור אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה: ולא ירבץ - להשכיב את האפר ואבק שלא יעלה: סירטא - סדק שהארס מתעכב שם ואינו נופל מהר ונוקב הבשר: היינו ת"ק - דהא פנים יד ורגל יש שם פתחים וסדקים כמו בין אצבע לאצבע ובתוך הכף יש סדקים והאוזן והשפתים: רומני דאפי - פומיל"א של פנים אשר אצל העין ואין שם סדק ולאחרים שרי: בשונרא - דלא מזיק ליה ארס דשונרא אכיל ליה לחיויא כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיב:): יין נסך - שנתנסך לעבודת כוכבים: טומאה חמורה - משא ואהל כמת. איתקש תקרובת עבודת כוכבים למת:השחלים אין בהם משום גילוי - פ"ה קרשי"ן בלע"ז טרוף בכלי ושחוק ויין או מים נתונים בו וקשיא דבסוף נדרים (דף צא:) דמשמע דיש בהם משום גילוי גבי ההוא נואף הוו תחלי א"ל לא תיכול מינייהו דטעמינהו חיויא ואין לפרש שחלים דהכא היינו מאכל של גריסין כי ההיא דפ"ב (לקמן עבודה זרה סז.) דקאמר וכן היו בצפורי עושין נותנים חומץ לתוך הגריסין וקורין אותו שחלים דהתם אינו קרוי שחלים עד לאחר נתינת החומץ והכא מיירי קודם נתינת החומץ כדאמרינן ולא אמרן אלא דלית בהו חלא וי"ל דהכא ודנדרים חד הוא ודאי לפעמים במקרה טועמם נחש כי ההוא עובדא דהתם ולכך נהגו בהן בני גולה איסור: פי תאנה אין בו משום גילוי - והא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ט.) ראה צפור מנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקר ואסור שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא: לא בהמתו ולא בהמת חבירו - אין לדקדק השתא בהמתו אמרת בהמת חבירו מיבעיא דזו ואצ"ל זו קתני ודרך התנא לשנותם יחד: ומטמא טומאה חמורה בכזית - ואפי' ב"ה דבעו רביעית פרק המוציא יין (שבת דף עז. ושם) גבי נבלות דקא אמר אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית הכא מודו דסגי בכזית דהואיל ונאסר מטעם תקרובת מטמא בכזית כמו זבח: