Avodah Zarah 75b

דְּצַבְתָּא — לְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא — מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִית בְּהוּ קִיטְרֵי — שָׁרֵי לְהוּ. אִיתְּמַר: עַם הָאָרֶץ שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּת וְנָגַע בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת, רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא — חַד אָמַר: אֶשְׁכּוֹל וְכׇל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִין, וְכׇל הַגַּת כּוּלָּהּ טְהוֹרָה; וְחַד אָמַר: כׇּל הַגַּת כּוּלָּהּ נָמֵי טְמֵאָה. וּלְמַאן דְּאָמַר: אֶשְׁכּוֹל וְכׇל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִים, וְכׇל הַגַּת כּוּלָּהּ טְהוֹרָה, מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בָּרֵחַיִם אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ, וְאִם הָיָה מַשְׁקִין מְהַלֵּךְ — הַכֹּל טָמֵא? הָתָם לָא מַפְסֵק וְלָא מִידֵּי, הָכָא מַפְסְקִי אֶשְׁכּוֹלוֹת. אוֹרוֹ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יִרְמְיָה, וְאָמְרִי לַהּ לִבְרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר: אֶשְׁכּוֹל וְכׇל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִין, וְכׇל הַגַּת כּוּלָּהּ טְהוֹרָה. מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹיִם, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל — יַטְבִּיל, לְהַגְעִיל — יַגְעִיל, לְלַבֵּן בָּאוּר — יְלַבֵּן בָּאוּר. הַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָא — מְלַבְּנָן בָּאוּר, הַסַּכִּין — שָׁפָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. גְּמָ׳ תָּנָא: וְכוּלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רָבָא, דְּאָמַר קְרָא: ״כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר״, הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב טׇהֳרָה אַחֶרֶת. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּמֵי נִדָּה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָּרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״ — חָלַק. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמֵי נִדָּה״? מַיִם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן, הֱוֵי אוֹמֵר: אַרְבָּעִים סְאָה. אִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״וְטָהֵר״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״בְּמֵי נִדָּה״. אִי כְּתַב ״וְטָהֵר״, הֲוָה אָמֵינָא ״וְטָהֵר״ כֹּל דְּהוּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּמֵי נִדָּה״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּמֵי נִדָּה, הֲוָה אָמֵינָא הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ כְּנִדָּה, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָהֵר״ לְאַלְתַּר. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֲפִילּוּ כֵּלִים חֲדָשִׁים בַּמַּשְׁמָע, דְּהָא יְשָׁנִים וְלִיבְּנָן כַּחֲדָשִׁים דָּמוּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי בָּעֵי טְבִילָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ זוּזָא דְּסַרְבָּלָא נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: כְּלֵי סְעוּדָה אֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּלְקוּחִין, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, אֲבָל שְׁאוּלִין — לָא. רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף זְבַן מָנָא דְּמַרְדָּא מִגּוֹי, סְבַר לְהַטְבִּילָהּ, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּלֵי מַתָּכוֹת אֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָנֵי כְּלֵי זְכוּכִית, הוֹאִיל וְכִי נִשְׁתַּבְּרוּ יֵשׁ לָהֶן תַּקָּנָה, כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמוּ. קוּנְיָא, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: כִּתְחִלָּתוֹ, וְחַד אָמַר: כְּסוֹפוֹ, וְהִלְכְתָא כְּסוֹפוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַשְׁכַּנְתָּא מַאי? אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: אַבָּא מַשְׁכֵּן לֵיהּ גּוֹי כָּסָא דְּכַסְפָּא, וְאַטְבְּלֵיהּ וְאִישְׁתִּי בֵּיהּ, וְלָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם דְקָסָבַר מַשְׁכַּנְתָּא כִּזְבִינֵי דָּמְיָא, אִי מִשּׁוּם דְּחָזֵי לְגוֹי דְּדַעְתֵּיהּ לְשַׁקּוֹעֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹיִם, דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן — מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִתּוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת — מַדִּיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵם טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין, כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַקּוּמְקְמוֹסִין וּמְחַמֵּי חַמִּין — מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן הַשַּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת — מְלַבְּנָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. וְכוּלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל וְשֶׁלֹּא יַגְעִיל וְשֶׁלֹּא יְלַבֵּן, תָּנֵי חֲדָא: אָסוּר, וְתַנְיָא אִידַּךְ: מוּתָּר. לָא קַשְׁיָא, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם — אָסוּר, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם — מוּתָּר. וּלְמַאן דְּאָמַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם — מוּתָּר, גִּיעוּלֵי גוֹיִם דְּאָסַר רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵירָה

דצבתא - מין גמי לישק"א: שרי להו - מתירן ואח"כ מנגבן שהיין נבלע בקשרים: ונגע באשכולות - והן מוטלות ביין: ברחים - שטוחנין בהם זיתים קודם נתינתן לבד ואח"כ נותנן בבד וטוען בקורה: לא מפסיק מידי - שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכלות: מתני' את שדרכו להטביל - כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה אין צריך תיקון אחר כגון כלי שתשמישו ע"י צונן יטביל ותו לא צריך: להגעיל - במים רותחין כגון כלי שתשמישו בכך דהיינו יורות וקדירות של מתכת יגעיל. ובגמרא מפרש דבעי נמי טבילה: ללבן באור - כדמפרש ואזיל: השפוד והאסכלא - שתשמישן ע"י צלי. אסכלא גרדיל"א: שפה - לוטשה באבן של נפחים מול"א בלע"ז: שפה - לשון שופינא לימ"ר בלע"ז: גמ' תנא וכולן - אף הנגעלים והמלובנים: כל דבר אשר יבא באש - שנשתמשו בו בני מדין על ידי האור תעבירו באש כעין בולעו לאיסור יפליטנו כדאמרן כבולעו כך פולטו: וטהר - קרא יתירא הוא האי וטהר: במי נדה יתחטא - בכלי מדין כתיב: בכל דהו - אפילו במקוה חסר: זוזא דסרבלא - מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר הואיל וגזירת הכתוב היא ולא משום פילוט איסור דהא חדשים ולא בלעי מידי מצרכת לה טבילה: כלי סעודה אמורין בפרשה - דהכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צורכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר טבילה אבל זוזא דסרבלא לא: בלקוחין - שנחלטו ביד ישראל: וכמעשה שהיה - במדין שהיו חלוטין להם לישראל הכלים: מנא דמרדא - אדמה וצפיעי בקר מעורבין ועושין מהן כלי: כלי מתכות אמורין - לענין טבילה בכלי עובדי כוכבים דכתיב (במדבר ל״א:כ״ב) אך את הזהב וגו': זכוכית - שנשתבר ראוי להתיכו ולעשותו כלי: ה"ג הואיל ונשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו - הואיל וכי מתבר חזו לתקנינהו ע"י התכה ככלי מתכות דמו ובעו טבילה: קוניא - פלומיר"י תחלתו של חרס וחופין אותן בחופיא של אבר ותשמישו ע"י צונן וניקח מן העובדי כוכבים: כתחלתו - ולא בעי טבילה דלאו מתכות הוא: כסופו - בתר סופו אזלינן שחיפהו מתכות וכלי מתכות הוא ובעי טבילה: לשקועיה - שלא לפדות עוד: גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא - במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה היכי משכחת לה:

דכיתנא מיישנן - אור"ת דמפות וסדינין שלנו ששרו ביין נסך אין צריך ליישנן מדלא קאמר כל כלי פשתן סתם אלא הני כלים שמנו חכמים שהיו בקיאין דוקא בבליעתן ואין לחלק בין יין נסך שהוא צונן ובין שאר איסור רותח שנפל על המפות הכל יש להתיר בכבוס כלי שני כי ודאי ידוע שע"י כבוס גדול שחובטין כמה וכמה פעמים אי אפשר שלא יצא האיסור ושמא יש לחלק בין איסור שנדבק לשאינו נדבק כל כך כמו שמחלק בפרק התערובת (זבחים דף עט:): הסכין שפה והיא טהורה - בגמרא מוקי לה לחתוך בה צונן ולא דמי לסכין ששחט בה טרפה דסגי בקינוח אבלוייתא פרק קמא דחולין (דף ח: ושם ד"ה והלכתא) דשאני סכין של עובדי כוכבים שבלוע שמנונית טובא אבל סכין ששחט בה טריפה מחמת הדם דשריק אין השמנונית נבלע: מים שהנדה טובלת - אע"ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה: אבל שאולין לא - אומר רבינו שמואל ישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנה מעובד כוכבים צריך טבילה כיון שבא לידי חיוב טבילה ביד ישראל ראשון: והלכתא כסופו - היינו כלים שמחופין באבר מבפנים אבל אם מחופין מבחוץ וכן כלי עץ המחושקין סביב ברזל מבחוץ אפילו למ"ד הכל הולך אחר המעמיד אין צריכין טבילה כיון דאין משתמשין בהן דרך המתכת דכלי סעודה האמורים בפרשה היינו שמשתמשין בהן: אי משום דקסבר משכנתא כזביני - וכיון דלא איפשיטא מטבילין למשכנתא בלא ברכה ואם יש לו כלי שקנה מן העובד כוכבים המחויב טבילה יטביל זה עמו ויברך על שניהם והנותן כלי לאומן עובד כוכבים לתקן ואפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה כיון דאין שמו עליו דלא הוי כמעשה שהיה שהיו הכלים של מדין והמוכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקח ממנו צריך טבילה כיון שנקרא על שם עובד כוכבים אבל הממשכן כלי לעובד כוכבים וחזר ופדה אין צריך טבילה אע"ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני לענין הא ודאי פשיטא דלא הוי כזביני: מגעילן ומטבילן והן טהורין - לאו דוקא מגעיל ואח"כ יטביל אלא אפילו מטביל ברישא דהך טבילה אינה בשביל טומאה דליהוי כטובל ושרץ בידו דאפילו חדשים צריכין טבילה ותנן נמי סכין שפה והיא טהורה אע"ג דלא טהרה לגמרי שהרי צריכה גיעול לחתוך רותח אפי' הכי מטביל לחתוך בה צונן והא דתני בברייתא מגעילן ברישא משום דחמירא מפני האיסור: וכולן שנשתמש בהן - למאן דתני מותר נקט שפיר עד שלא יטביל אבל מאן דתני אסור אין לאסור אם נשתמש בו קודם טבילה מיהו איכא למימר דגזור אטו קודם הגעלה וליבון:

עבודה זרה עה:

Navigate the library