עבודה זרהעו.
טוען את הדף…
בַּת יוֹמָאּ, דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא. מִכָּאן וְאֵילָךְ לִישְׁתְּרֵי! גְּזֵירָה קְדֵירָה שֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָאּ מִשּׁוּם קְדֵירָה בַּת יוֹמָאּ. וְאִידָּךְ? קְדֵירָה בַּת יוֹמָאּ נָמֵי מִפְגָּם פָּגְמָה. רָמֵי לֵיהּ רַב עַמְרָם לְרַב שֵׁשֶׁת, תְּנַן: הַשַּׁפּוּדִין וְהָאַסְכָּלָא — מְלַבְּנָן בָּאוּר, וְהָתַנְיָא גַּבֵּי קָדָשִׁים: הַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָא — מַגְעִילָן בְּחַמִּין! אֲמַר לֵיהּ: עַמְרָם בְּרִי, מָה עִנְיַן קָדָשִׁים אֵצֶל גִּיעוּלֵי גוֹיִם? הָכָא הֶיתֵּירָא בָּלַע, הָתָם אִיסּוּרָא בָּלַע. אָמַר רָבָא: סוֹף סוֹף כִּי קָא פָלֵיט אִיסּוּרָא קָא פָלֵיט, אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַאי הַגְעָלָה? נָמֵי שְׁטִיפָה וּמְרִיקָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן, הַגְעָלָה בְּחַמִּין! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ — תְּנָא הָכָא לִיבּוּן, וְהוּא הַדִּין לְהַגְעָלָה; תְּנָא הָתָם הַגְעָלָה, וְהוּא הַדִּין לְלִיבּוּן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, לִתְנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ בַּחֲדָא, וְלִיתְנֵי חֲדָא בְּאִידַּךְ אַחֲרִיתִי, וְלֵימָא: ״יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: קָדָשִׁים הַיְינוּ טַעְמַיְיהוּ, כִּדְרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר: כׇּל יוֹם וָיוֹם נַעֲשֶׂה גִּיעוּל לַחֲבֵירוֹ. תִּינַח שְׁלָמִים, דְּכֵיוָן דְּלִשְׁנֵי יָמִים מִיתְאַכְלִי, מִקַּמֵּי דְּנִיהְוֵי נוֹתָר קָא הָוֵי גִּיעוּל. אֶלָּא חַטָּאת, כֵּיוָן דִּלְיוֹם וְלַיְלָה מִיתְאַכְלָא, כִּי מְבַשֵּׁל בַּהּ הָאִידָּנָא חַטָּאת — הָוֵי נוֹתָר, כִּי הָדַר מְבַשֵּׁל בַּהּ לִמְחַר אוֹ שְׁלָמִים אוֹ חַטָּאת, קָא פָלֵיט נוֹתָר דְּחַטָּאת דְּהָאִידָּנָא בְּחַטָּאת וּשְׁלָמִים דְּלִמְחַר! אָמְרִי: לָא צְרִיכָא, דְּכִי מְבַשֵּׁל בַּהּ חַטָּאת הָאִידָּנָא, הָדַר מְבַשֵּׁל בַּהּ הָאִידָּנָא שְׁלָמִים. דְּחַטָּאת דְּלִמְחַר, וּשְׁלָמִים דְּאֶתְמוֹל, בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא שָׁלֵים זִמְנַיְיהוּ, וַהֲדַר מְבַשֵּׁל שְׁלָמִים דְּלִמְחַר. אִי הָכִי, הַגְעָלָה נָמֵי לָא לִיבְעֵי! קַשְׁיָא. רַב פָּפָּא אָמַר: הַאי קָרִיד, הַאי לָא קָרִיד. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם כְּדַאֲמַרַן מֵעִיקָּרָא, הָכָא הֶתֵּירָא בָּלַע, הָכָא אִיסּוּרָא בָּלַע. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא פָלֵיט אִיסּוּרָא קָא פָלֵיט, בְּעִידָּנָא דְּקָא פָלֵיט לָא אִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ. וְעַד כַּמָּה מְלַבְּנָן? אָמַר רַבִּי מִנִּי: עַד שֶׁתַּשִּׁיר קְלִיפָּתָן. וְכֵיצַד מַגְעִילָן? אָמַר רַב הוּנָא: יוֹרָה קְטַנָּה בְּתוֹךְ יוֹרָה גְּדוֹלָה. יוֹרָה גְּדוֹלָה, מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא דּוּדָא דַּהֲוַאי בֵּי רַב עֲקַבְיָה, אַהְדַּר לַהּ.בת יומא - שבישל בה עובד כוכבים היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם: מכאן ואילך לישתרי - אף לכתחלה: גבי קדשים השפוד והאסכלא - שצלה בהן בשר קדש משום דכי אתי למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגויה טעמא ונותר איסור כרת הוא: מגעילן - לא חשיב כליבון דליבון שורף את הכלי: עמרם ברי - עמרם בני: גבי קדשים כי בלע האי שפוד היתרא בלע - הלכך סגי ליה בהגעלה: אלא אמר רבא - האי הגעלה דקתני התם מריקה ושטיפה כלומר לעולם לפלוט האיסור וודאי ליבון בעי כשאר בליעת איסור אלא מצות מלך היא בקדשים ומרק ושטף במים כי היכי דהויא גזירת הכתוב כאשר יזה מדמה על הבגד דבעי כיבוס במקום קדוש ושבירת כלי חרס במקום קדוש הוא וה"ה למריקה ושטיפה: א"ל אביי מי דמי - כלומר מי קרי למריקה ושטיפה הגעלה הא כל הגעלה רותחין משמע שכופין להקיא הכלי מה שבלע ומריקה ושטיפה בצונן הוא כדאמרינן בשחיטת קדשים בפ' דם חטאת (זבחים צו:): אלא אמר אביי - הגעלה ממש לפלוט מאיסורן ודקא קשיא לך מתניתין דמצרכא להו ליבון לא תקשי דודאי בין בקדשים בין בגיעולי עובדי כוכבים תרוייהו בעינן לפלוט איסור לבד מריקה ושטיפה דקדשים דאינה אלא מצות המלך: ויגיד עליו רעו - ונלמד משנה מחבירתה של קדשים ממשנתנו ומשנתנו משל קדשים: וה"ה לליבון - שניהם צריך: יגיד עליו רעו - איבעי למתנינהו לתרוייהו ליבון והגעלה בחדא או במשנתנו או בקדשים והדר ליתני חדא באידך ותגמר חבירתה מינה מה התם הא בלא הא ליתא ה"נ הא בלא הא ליתא: כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו - שמבשלין בהן ואינו מספיק להיות נותר עד שתחזור ופולטו בתבשיל אחר. ולקמן פריך אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי: מקמי דליהוי נותר הוו להו גיעול - שהרי כשבישל בו למחר פלט בליעה מיום אתמול: לא צריכא דכי מבשל ביה חטאת האידנא הדר מבשל ביה - בו ביום שלמים חזה ושוק של כהנים: בהדי הדדי שלים זימנייהו - ואין כאן פליטת נותר והדר מבשל ביה שלמים בו ביום כדאמרינן בכל פעם מבשל שלמים לאחר חטאת בו ביום כי היכי דלא ניהוו נותר למחר: ה"ג אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי קשיא: רב פפא אמר האי קריד האי לא קריד - לעולם בקדשים איסורא פליט ודקא קשיא לך ניבעי ליבון כי מתני' לא דמי דגיעול עובדי כוכבים איידי דלא מבשלי להו כל שעתא ומתקשה הבליעה בתוכו ונדבקת בו בכולו טרשטרי"ש בלע"ז ואין נוח לפלוט בהגעלה עד שמלבנו באור אבל בקדשים דכל שעתא מבשלי בהו לא קריד ונוח לפלוט הלכך (סגי) בהגעלה קא פלט: לעולם כדאמרינן מעיקרא - דהיינו משום דבקדשים היתירא בלע ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט לא חמיר איסורו שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו: בתוך יורה גדולה - שיהיו רותחין עוברין על כולה: דודא - קלחת:בת יומא - פירש בקונטרס שבישל בה עובד כוכבים היום אבל אם בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה משמע לפירושו דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת וכן פר"ת דלינת לילה פוגמת כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה כדמשמע בפ"ק דברכות (דף ב:) בזמנים שקבעו לקריאת שמע בזמן שכיבה בכהנים ועניים וכל אדם וזכר לדבר דלינת לילה מיקרי עבור צורה והוי דברים ק"ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדירה ולישנא דבת יומא משמע שבישל בה היום מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעת לעת ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם תחלת הלילה או סופו או כולו אבל מעת לעת לא בעינן והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לתמוה לדברי ר"ת שמביא זכר לדבר מעיבור צורה דתפשוט ליה שסוף לילה גורם הפגם דהיינו עמוד השחר דמשוי ליה נותר להטעינו שריפה ובפ"ב דזבחים (דף יט:) גבי קדוש ידים משמע דבעמוד השחר חשיב לינה ושמא לכך אור"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחלה אחר עמוד השחר וה"ר ברוך כתב בספר התרומה שצריך לחקור שלא היה בכלי אפילו מים חמין לבד בתוך מעת לעת דמים חשיבי כמו האיסור לפי שנעשו נבילה כיון שלא היה בהן ס' לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערינן וחזרו ונבלעו ודוקא בכלי של איסור אבל בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אף על פי שהיו בו מים חמין בתוך מעת לעת אין לחוש שהרי הן היתר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא באיסור ועוד דאיכא נ"ט בר נ"ט דאפי' לפי המפרש גבי דגים שעלו בקערה אבל נתבשלו לא הכא איכא ג' נותני טעם של היתר הראשון שנבלע בכלי וממנו למים ומן המים חזר ונבלע בכלי: מכאן ואילך לשתרי - הלכך דבר המבושל בכלי שאינו בן יומא מותר ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין טעם לשבח הוא דלא שרינן לעיל בפרק ב' (עבודה זרה דף לח:) חמין של עובדי כוכבים אלא משום דסתם כליהם אינן בני יומן אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח ומה שנהגו לעשות לתת כלי המוגעל במים צוננין מיד אחר הגעלה אין לידע למה נהגו כן דאין לומר משום דתנן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) וחכ"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן דהיינו בקדשים אבל בתרומה קאמר התם דליתא ויש מפרש הא דקאמר שטיפה יתירתא היינו שתי שטיפות בצונן ובתרומה ליתא דסגי בשטיפה אחת ולשון יתירא משמע כן ועל זה נהגו בשטיפת צונן בכל הגעלות מיהו בקונטרס פירש שם שטיפה היא שטיפת צונן ובתרומה ליתא כלל ולפיכך צריך טעם למנהג: