Avodah Zarah 13b

יֵרָקְבוּ, מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח, וְאֵיזֶהוּ עִיקּוּר? נוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנֶיהָ, וְהִיא מֵתָה מֵאֵילֶיהָ! אָמַר אַבַּיֵּי: שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם בִּזְיוֹן קָדָשִׁים. וְנִשְׁחֲטֵיהּ מִישְׁחָט! אָתוּ בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. וְלִישַׁוְּיֵהּ גִּיסְטְרָא! אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְגוֹ׳ לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים. נִרְאֶה? מוּם מְעַלְּיָא הוּא! הָנֵי מִילֵּי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, דַּחֲזֵי לְהַקְרָבָה. הַשְׁתָּא דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה — לֵית לַן בַּהּ. וְלִיהְוֵי כְּמֵטִיל מוּם בְּבַעַל מוּם, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה — אָסוּר! בַּעַל מוּם, נְהִי דְּלָא חֲזֵי לְגוּפֵיהּ — לִדְמֵי חֲזֵי, לְאַפּוֹקֵי הָכָא, דְּלָא לִדְמֵי חֲזֵי וְלָא לְגוּפֵיהּ חֲזֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹנָה לְרַבִּי עִילַּאי דְּקָאֵי אַפִּיתְחָא דְּצוֹר, אֲמַר לֵיהּ: קָתָנֵי ״בְּהֵמָה תֵּיעָקֵר״, עֶבֶד מַאי? עֶבֶד יִשְׂרָאֵל לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי עֶבֶד גּוֹי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא מִיבַּעְיָא לְךָ? תַּנְיָא: הַגּוֹיִם (והרועי) [וְהָרוֹעִים] בְּהֵמָה דַּקָּה לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: קָתָנֵי לוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, עֶבֶד יִשְׂרָאֵל אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ עֶבֶד גּוֹי? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא עֶבֶד יִשְׂרָאֵל, דְּאִי עֶבֶד גּוֹי לְמַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ? כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֲפִילּוּ עֶבֶד גּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיסוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַטּוּ בְּהֵמָה מַאי ״מַכְנִיס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה״ אִיכָּא? אֶלָּא מִשּׁוּם מִעוּטַיְיהוּ, וְהָכָא נָמֵי דִּמְמַעֲטִי — שְׁרֵי. רַבִּי יַעֲקֹב זְבַן סַנְדָּלָא, רַבִּי יִרְמְיָה זְבַן פִּיתָּא. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: יַתְמָא, עֲבַד רַבָּךְ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: יַתְמָא, עֲבַד רַבָּךְ הָכִי? וְתַרְוַיְיהוּ מִבַּעַל הַבַּיִת זְבוּן, וְכׇל חַד וְחַד סָבַר: חַבְרַאי מִתַּגָּר זְבַן. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, דְּשָׁקְלִי מִיכְסָא מִינֵּיהּ, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת, דְּלָא שָׁקְלִי מִינֵּיהּ מִיכְסָא — מוּתָּר. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אִילְמָלֵא הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן הָא זִימְנָא בְּאַתְרָא דְּקָא שָׁקְלִי מִיכְסָא, אֲפִילּוּ מִבַּעַל הַבַּיִת הֲוָה אָסַר. אֶלָּא אִינְהוּ הֵיכִי זְבוּן? מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ זְבוּן. מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לְגוֹי: אִצְטְרוֹבְלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּפְטוֹטָרוֹת, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מוּתָּר לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין, וּבִזְמַן שֶׁהוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ — קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִים חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה. וּשְׁאָר כׇּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מוּתָּר, וּפֵירוּשָׁן אָסוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף דֶּקֶל טָב וְחָצָב (ונקלב) [וְנִקְלָבֵס] אָסוּר לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם.

נועל דלת - ואין לה מה תאכל ותמות: התם משום בזיון קדשים - דאי אמרת תיעקר אינה מתה מהרה נראה בזיונה לזמן מרובה: ונשחטיה מישחט - דאי משום שחוטי חוץ אבדק הבית לא מיחייב וכדתניא [בשני שעירים] (יומא דף סג:) שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן וכו': לידי תקלה - לאכלה: גיסטרא - יחתכנה לשנים הא ליכא בזיון קדשים דמתה מהר ותקלה ליכא דלא אכלי מינה: ה"מ - הוא דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו: בזמן שבית המקדש קיים - דקרינא ביה תמים יהיה לרצון (ויקרא כ״ב:כ״א) להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא: וניהוי כמטיל מום בבעל מום - לרבא פריך דאמר נראה כמטיל מום כלומר מדרבנן הוא דאסור אמאי לא עבר מדאוריית' משום דלא חזי להקרבה הרי מטיל מום בבעל מום דמעיקרא לא חזי להקרבה ופליגי ביה תנאי בבכורות (דף לג:) גבי בכור שאחזו דם ואיכא למ"ד אסור להקיז אפילו הוא מת משום לא יהיה בו מום וה"ל למיתני מפני שמטיל מום בבעל מום ואמאי תנא נראה: לדמי חזי - לחללו באחר ומקריב חלופיו וקרינא בו תמים יהיה לרצון משום חלופיו: לאפוקי - השתא כשאין בית המקדש קיים דשום בהמה לא חזיא לא לגופה ולא לדמי הלכך נראה בעלמא הוא ולא מיתסר מדאורייתא אלא מדרבנן: עבד מאי - לקח שם עבד מאי לרבי נתן מה יעשה לו יעקרנו או לא: ה"ג העובדי כוכבים והרועים בהמה דקה - הן ישראל והן גזלנים הרי הן כעובדי כוכבים: ואין מעלין - אותן מן הבור אם נפלו לתוכה אלא יניחם וימותו: ואין מורידין - אותן לבור להמית אותן בידים. אלמא עבד עובד כוכבים אסור להמיתו בידים: קתני - לרבנן דפליגי עליה דר' נתן לוקחין מהן עבדים ושפחות: למאי מיבעי ליה - כלומר מאי מצוה יש כאן דנשרי ליה: משום מעוטינהו - שממעט העובדי כוכבים ומדלדלן שלוקח בהמתם שמשתמשין בהן: זבן סנדלא - ביריד של עבודת כוכבים לקח סנדל מן העובד כוכבים: יתמא - בלא דעת: עבד רבך הכי - לעשות סחורה בשוק של עבודת כוכבים דשקלי מיניה מכסא ומהנה: אילמלא היה רבי יוחנן באתרא - דשקלי מכסא מבעלי בתים הוה אסר ליקח אפילו מבעל הבית והשתא דר' ירמיה קים לן דשקלי מבעלי בתים: שאינו קבוע - ולא מסיק מוכסי אדעתייהו למיגבי מינייהו דלא תגר ולאו בעה"ב קבוע: מתני' איצטרובלין ובנות שוח - מפרש בגמרא: אסור למכור לעובד כוכבים - דלצורך עבודת כוכבים קבעי לה: מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולים - לקח עובד כוכבים מישראל תרנגולים הרבה מותר למכור ביניהם תרנגול לבן דכיון דשקיל מיניה אחריני לאו לעבודת כוכבים קא בעי להו: סתמן ופירושן מפרש בגמרא: דקל טב חצב ונקלב - מפרש בגמ':

ירקבו - פי' ויניחם במקום שלא יהא נקל לבא לידי תקלה ושם ירקבו: יוליכם לים המלח - משום דשדי להו בעיניהו דבלא שחיקה צריך ים המלח ה"ה בשאר נהרות ע"י שחיקה כדמשמע פרק כל שעה (פסחים דף כח. ושם ד"ה עבודת כוכבים) וכעובדא שהבאתי גבי רב יהודה ואע"פ שלא האריך התלמוד להזכיר שחיקה אפ"ה ודאי צריך: נועל דלת בפניה - אין לתמוה על בכור בזמן הזה אמאי לא הצריכו לנעול דלת שלא יבא לידי תקלה ולא נצטרך להמתין עד שיפול בו מום דהאי דמצרכינן הכא משום קנסא הוא שהקדיש על חנם ועוד אי נפל ביה מומא הכא לא שרי אלא על ידי פדיון אבל בכור שהוא קדוש מאליו ולא על ידו באה הקדושה אין לקנסו אלא ימתין עד שיפול בו מום ויאכל במומו בלא שום פדיה ואף על פי שהוא יכול להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם ויפקיענו מקדושת בכור למזבח רק שיתננו לכהן ולא תארע בו עוד תקלה אם לא עשה אין לקנסו בכך ולהצריכו נעילת דלת: ונשחטיה מישחט - פ"ה ואי משום שחוטי חוץ אקדשי בדק הבית לא מיחייב כדתני' פרק [שני שעירים] (יומא דף סג:) שומע אני כו' משמע דלא איירי הכא אלא בקדשי בדק הבית וקשיא דא"כ כי משני רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשי בדק הבית מאי מטיל מום איכא הא כי כתיב (ויקרא כ״ב:כ״א) כל מום לא יהיה בו בקדשי מזבח כתיב ועוד מדקמסיק הני מילי בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה אלמא בקדשי מזבח איירי לכך פירש ר"י דבקדשי מזבח איירי ובזמן הזה אין חייב שוחט חוץ מאחר שאינו ראוי לביאת פתח אהל מועד מידי דהוה אשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור למ"ד פרק שני שעירים (שם.) מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ועוד י"ל דלעולם בקדשי בדק הבית מיירי ורבא בא לפרש הטעם בקדשי מזבח וגזירה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח כדאשכחן גבי גיזה ועבודה בפרק ראשית הגז (חולין דף קלה.) דגזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח והאי כי פריך ונשחטינהו מישחט אקדשי בדק הבית פריך והוה מצי לשנויי גזרה משום קדשי מזבח והתם אסור משום שחוטי חוץ אלא שפיר קא משני: והרועין בהמה דקה - שלהן אבל של אחרים לא דאין אדם חוטא ולא לו כדאמר בפרק קמא דב"מ (דף ה:) גבי ההוא רעיא: עבד עובד כוכבים - טעמא דמכניסו תחת כנפי שכינה דחייב בכל המצות שהנשים חייבות דגמרינן לה לה מאשה (גיטין דף מא:): הכא נמי משום מיעוטן - ואידך דמפרש מפני שמכניסו סבר דלא שייך בעבד מיעוטייהו דאדרבה הוי ממעט ישראל שאוכל משלו: רבי ירמיה זבן פיתא - וא"ת והלא פת עובדי כוכבים אסורה וי"ל דמיירי במקום שאין פלטר ישראל כדאמרינן לקמן פרק שני (עבודה זרה דף לה:) ועוד י"ל דמיירי הכא לצורך עבדו עובד כוכבים או לצורך בהמתו אכן בירושלמי גבי האי עובדא שנייא היא משום חיי נפש משמע דלצרכו קנאו והכי גרסינן בירושלמי ואתה לא לקחת גלוסקא מימיך אמר ליה שנייא היא משום חיי נפש ואם תאמר והלא פת דבר שאין מתקיים הוא ואמרינן לעיל (עבודה זרה דף ו:) דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם וי"ל דפת דבר חשוב הוא וקפץ עליה זבינא והוה כדבר המתקיים:

עבודה זרה יג:

Navigate the library