Avodah Zarah 73a

אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּה בַּר רַב הוּנָא גּוּפֵיהּ אִישְׁתִּי בִּקְנִישְׁקְנִין. מַתְנִי׳ יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן בְּנוֹתֵן טַעַם. זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם. גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְעָרֶה יֵין נֶסֶךְ מֵחָבִית לַבּוֹר, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. תְּנַן: יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא. מַאי לָאו דְּקָא נָפֵיל אִיסּוּרָא לְגוֹ הֶתֵּירָא? לָא, דְּקָא נָפֵיל הֶתֵּירָא לְגוֹ אִיסּוּרָא. תָּא שְׁמַע: יַיִן בְּמַיִם — בְּנוֹתֵן טַעַם. מַאי לָאו דְּקָא נָפֵיל חַמְרָא דְּאִיסּוּרָא לְמַיָּא דְּהֶתֵּירָא? לָא, דְּקָא נָפֵיל חַמְרָא דְּהֶתֵּירָא לְמַיָּא דְּאִיסּוּרָא. וּמִדְּרֵישָׁא בְּמַיָּא דְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא נָמֵי בְּמַיָּא דְּאִיסּוּרָא, וְקָתָנֵי סֵיפָא: מַיִם בְּיַיִן — בְּנוֹתֵן טַעַם! אָמַר לְךָ רַב דִּימִי: כּוּלָּהּ מַתְנִיתִין הֶתֵּירָא לְגוֹ אִיסּוּרָא, וְרֵישָׁא דְּקָא נָפֵיל חַמְרָא דְּהֶתֵּירָא לְמַיָּא דְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא דְּקָא נָפֵיל מַיָּא דְּהֶתֵּירָא לַחֲמָרָא דְּאִיסּוּרָא. כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְעָרֶה יֵין נֶסֶךְ מִצַּרְצוּר קָטָן לְבוֹר, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. וְדַוְקָא צַרְצוּר קָטָן, דְּלָא נְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ, אֲבָל חָבִית דִּנְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ — לָא. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, וְנָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם — רוֹאִין אֶת הַהֶיתֵּר כְּאִילּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר מַיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ. כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּפַל קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה, אֲבָל לֹא נָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה — מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין: יַיִן בְּיַיִן — כׇּל שֶׁהוּא. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא נָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אֲבָל נָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם — רוֹאִין אֶת הַהֶיתֵּר כְּאִילּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר מַיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ. מַאי אִיכָּא בֵּין לִדְמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין, בֵּין לִדְמַתְנֵי לַהּ אַדְּרָבִין? מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין — לָא בָּעֵי תְּחִלָּה, וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַדְּרָבִין — בָּעֵי תְּחִלָּה. אִיתְּמַר: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, וְנָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם,

מתני' ומים במים כו' - מים שנתנסכו לעבודת כוכבים נפלו במים דהיתר: גמ' ראשון ראשון - שנפל בטיל ביין כשר שבבור ומותר בהנאה. והאי דקתני לקמן (עבודה זרה דף עד.) יין נסך שנפל בבור כולו אסור מוקי לה כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד: לגו היתירא - ולא אמרי' קמא קמא בטיל ליה ברוב: היתירא לגו איסורא - דקמא קמא דהיתירא בטיל ליה: ה"ג יין במים בנותן טעם: מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא - וקתני מכי יהיב טעמא בחמרא מיתסר: ה"ג לא חמרא דהיתירא בגו מיא דאיסורא - ואשמעינן דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר עד שיבטל טעם היין את טעם המים וכגון דנפיל כוליה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל: ה"ג ומדרישא מיא דאיסורא סיפא נמי מיא דאיסורא וקתני סיפא מים ביין בנותן טעם - אלמא איסורא בגו היתירא אע"ג דרובא דהיתירא לא אמרינן קמא קמא בטל: אמר לך רב דימי כולה מתני' היתירא בגו איסורא ורישא - מיא דאיסורא וסיפא מיא דהיתירא. ואין הלכה כרב דימי שהרי בא רב יצחק והחמיר בא רבין והחמיר ולקמן פסקינן יין נסך במינו במשהו: צרצור קטן גרסי' - והוא פך קטן. ובעירובין לגבי בגדים בפ' אחרון (דף קג:) גרסינן צלצול קטן והוא קשר של משי: רואין את ההיתר כאילו אינו - ולא אמרינן הרי נאסר כל היין ורבה היין על המים דהא הוי חמרא רובא אלא באיסור שנפל גרידא משערינן ואיכא מיא רובא. אלמא פליג רבין אדרב דימי ואשמעינן דמיא הוא דמבטל חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא: תחלה - קודם יין נסך דכי נפל יין נסך אשכחוה מיא ובטלוה: מצא מין את מינו - לבסוף וניעור כלומר נתחזק וניתוסף איסורו ורבה יין על המים. ולשון ניעור כאיש אשר יעור משנתו כמו הניעור בלילה וכל היכא דתני מצא מין את מינו וניעור היינו פירושה. ויש שמפרשין וניעור נוער מתורתו ראשונה ונדבק בחבירו ונתחזק וא"כ נוער מיבעי ליה: ואיכא דמתני - להא דרב שמואל בר יהודה אמתני': מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה - ואפי' נפל קיתון לבסוף ס"ל דמבטלין מים את האיסור: ומאן דמתני אמילתיה דרבין בעי תחלה - דאי לאו תחלה אתא לאשמועינן מאי קמשמע לן הא רבין נמי הכי קאמר:

איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין - תימה היאך היה שותה בקנישקנין נהי דלא הוי חיבור מ"מ היה לו לחוש דלמא פסיק קדים ברישא עובד כוכבים ופי' ר"ח דלא מיירי עם העובד כוכבים אלא שהיה שותה עם ישראל בקנישקנין וא"ת א"כ מאי קמ"ל י"ל דקמ"ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה לאפוקי ממאן דאסר במס' שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה (שבת דף סב: ע"ש היטב): יין ביין ומים במים במשהו - פר"ת דדוקא יין נסך ממש שנתנסך לעבודת כוכבים הוא דהוי במשהו אבל סתם יינם בששים וכן מגע עובד כוכבים במים מיירי במים שידוע שנתנסכו לעבודת כוכבים דאי בסתם מים ליכא איסור דכוותיה קתני יין שידוע שנתנסך לעבודת כוכבים אבל סתם יינם הוי בששים אפילו מין במינו כמו כל איסורין שבתורה וההיא דאגרדמים עובד כוכבים דקאמר עלה בתוספתא שטיפת יין אוסרת במשהו אע"ג דלא הוו ודאי נסך איכא למימר דאתיא כר' יהודה דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל אפי' בשאר איסורין ועוד אומר ר"י דאפי' אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו אפ"ה הוי סתם יינם בזמן הזה בששים ודוקא בימי התנאים והאמוראים שהיו בקיאים העובדי כוכבים בטיב עבודת כוכבים דאז שייכא ניסוך החמירו בסתם יינם לאוסרו כמו יין נסך ממש הלכך לענין ביטול כשאר איסורין דמי ובטל בששים כמו שאר איסורין: כי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל - פי' אפי' מתרבה היין נסך לבסוף מ"מ אמרינן ראשון ראשון בטל משמע הכא דרב דימי סבר קמא קמא בטיל ותימה דבבכורות פ' הלוקח (דף כב.) אמרינן הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה השקה ואי רובא ציר ציר לא בר קבולי טומאה היא פי' ומיעוט מיא דאית ליה בטלי דציר הוא רוב ומסיק עלה לא שנו אלא לטבול בהן פתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור ולא אמר קמא קמא בטיל ורב דימי קאמר לה להא שמעתתא התם ועוד קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דבשמעתין א"ר יוחנן ראשון ראשון בטל ובנדרים (דף נז:) א"ר יוחנן גידולין של תרומה שגדלו ורבו גידוליו על עקרו אסור אפי' לכהן לאוכלן משום טבל ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל וי"ל דבשמעתין נמי דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו עד (שיפול) שם כל כך מן היין נסך בין הכל שלא יהא בהיתר ס' אבל אם נפל כל כך מן הנסך לסירוגין בין הכל שאין בהיתר ס' כדי לבטלו אסור משום דמצא מין את מינו וניעור ותדע שכן הוא דאי לא תימא הכי וכי אם היה אדם מערה חלב בקדירה של היתר מעט מעט בסירוגין עד שנתרבה החלב לבסוף כל כך שהיה בו בנותן טעם לקדירה וכי תעלה על דעתך שהוא מותר משום קמא קמא בטיל אלא ודאי לא אמרינן קמא קמא בטיל כיון שיש כל כך מן האיסור לבסוף שהוא נותן טעם ואם תאמר כיון דעד ס' קאמר כדפרי' אם כן מה חידוש הוא זה לאשמועינן שיהא בטל עד ס' וי"ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דקתני מתני' יין ביין במשהו דלא מיירי באיסורא לגו היתירא אלא מיירי בהיתירא לגו איסורא וא"ת ולפי' רש"י דפי' קמא קמא בטיל אפי' אין בו ס' הא אסרינן במתני' (דף עד.) יין נסך שנפל לבור וי"ל דנפל בפעם אחת בקילוח אחד דלא אמר קמא קמא בטיל אבל הכא שנפל טיפה אחר טיפה מותר משום דאמר קמא קמא בטיל: ת"ש יין במים בנותן טעם מאי לאו דקנפיל חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא - וקאמר דלא אמרינן קמא קמא בטיל וקשיא לרבי יוחנן וא"ת ומאי קושיא האמרינן לעיל דלא אמרינן קמא קמא בטיל כי אם עד ס' וא"כ שפיר קאמר דאוסר בנותן טעם דהיינו כי ליכא ס' וי"ל דהכי פריך מאי לאו דקנפיל לגו היתירא ומדהא סיפא מיירי באיסורא לגו היתירא רישא נמי דקתני יין ביין במשהו מיירי בכה"ג דנפל איסורא לגו היתירא וקתני במשהו וקשיא לרב דימי א"ר יוחנן: ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא - פר"י דה"ה רב דימי דאמר בחבית דוקא נקט חבית אבל גיגית דנפיש עמודיה טפי מחבית לא אמר קמא קמא בטיל: רואין ההיתר כאילו אינו כו' - רבין אתא לאפלוגי אדרב דימי דאשמועינן דוקא מיא מבטלי חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא ופ"ה דאין הלכה כרב דימי שהרי אחר רב דימי בא רב יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר ול"נ טעם זה דאדרבה היה לנו לפסוק בשל סופרים כדברי המיקל והיינו כרב דימי דמיקל טפי מכולהו מ"מ נראה דהלכה כרבין ולא כרב דימי ולא מטעמיה דרש"י אלא משום דרבין בר סמכא הוא טפי כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד:):

עבודה זרה עג.

Navigate the library