Avodah Zarah 62b

״הַעֲלֵה לִי פֵּירוֹת הַלָּלוּ לִירוּשָׁלַיִם לְחַלֵּק״, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: ״הַעֲלֵם לְאוֹכְלָם וְלִשְׁתּוֹתָם בִּירוּשָׁלַיִם״, וְנוֹתְנִין זֶה לָזֶה מַתָּנָה שֶׁל חִנָּם. וְרָבָא אָמַר: לְעוֹלָם דְּקָדוֹשׁ בִּקְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ פּוֹעֵל — פּוֹעֵל דְּלָא נְפִישׁ אַגְרֵיהּ לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, חַמָּרִין דִּנְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ — קְנַסוּ רַבָּנַן בְּהוּ. וּמַתְנִיתִין — חוּמְרָא דְּיֵין נֶסֶךְ שָׁאנֵי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׂכָרוֹ לִסְתָם יֵינָן, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָא חָמוּר כִּדְיֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרוֹ נָמֵי אָסוּר, אוֹ דִלְמָא: הוֹאִיל וְטוּמְאָתוֹ (קיל) [קִילָא] — אַף שְׂכָרוֹ נָמֵי קִיל? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאֹגַר אַרְבֵּיהּ לִסְתָם יֵינָן, יְהַבוּ לֵיהּ חִיטֵּי בְּאַגְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל קְלִינְהוּ וְקִבְרִינְהוּ (בקברי) [בֵּי קִבְרֵי]. וְלֵימָא לֵיהּ: בַּדְּרִינְהוּ! אָתוּ בְּהוּ לִידֵי תַּקָּלָה. וְלִיקְלִינְהוּ וְלִיבַדְּרִינְהוּ! דִּלְמָא מְזַבְּלִי בְּהוּ. וְלִקְבְּרִינְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ! מִי לָא תְּנַן: אֶחָד אֶבֶן שֶׁנִּסְקַל בָּהּ, וְאֶחָד עֵץ שֶׁנִּתְלָה עָלָיו, וְאֶחָד סַיִיף שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ, וְאֶחָד סוּדָר שֶׁנֶּחְנַק בּוֹ — כּוּלָּם נִקְבָּרִים עִמּוֹ? הָתָם דְּקָא קָבְרִי בְּבֵי דִינָא, מוֹכְחָא מִילְּתָא דַּהֲרוּגֵי בֵּית דִּין נִינְהוּ. הָכָא לָא מוֹכְחָא מִילְּתָא, אֵימַר: אִינָשׁ גְּנַב וְאַיְיתִי קְבַר הָכָא. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי יָזְפִי פֵּירֵי שְׁבִיעִית מֵעֲנִיִּים, וּפָרְעוּ לְהוּ בִּשְׁמִינִית. אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: יָאוּת הֵן עָבְדִין. וּכְנֶגְדָּן בְּאֶתְנַן — מוּתָּר, דְּתַנְיָא: נָתַן לָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר. נָתַן לָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ — פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּלָא בָּא עָלֶיהָ מַתָּנָה בְּעָלְמָא הוּא דְּיָהֵיב לַהּ! וְתוּ, בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ — הָא לָא יָהֵיב לָהּ וְלָא מִידֵּי, וְכֵיוָן דְּלָא נָתַן לָהּ מַאי ״אֶתְנַנָּה מוּתָּר״? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: נָתַן לָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ, אוֹ בָּא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר. נָתַן לָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ, לְכִי בָּא עָלֶיהָ

לחלק - שתטול שם חלק בהם דאסור לפרוע חובו ממעשר שני ואע"ג שגם זה אוכלו בירושלים: ומתני' - דיין נסך דקניס נמי פועל דלא נפיש אגריה חומרא דיין נסך שאני: דאיסוריה חמור - דאסור בהנאה כיין נסך ממש: דטומאתן קיל - כדאמרינן באין מעמידין (לעיל עבודה זרה דף ל:) שלש יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית: ארביה - ספינתו: בי קיברי - בית הקברות: ליבדרינהו - יפזרם כמות שהם ל"ל לשרפן: אתו בהו - אינשי לידי תקלה דהדרי ומלקטי להו: ולקברינהו - הכי בעינייהו: כולן נקברין עמו - דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו אף העץ במשמע והכי אמרינן בפרק נגמר הדין עץ שומע אני בין תלוש בין מחובר ת"ל כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קבורה ותלישה. אלמא עץ גופיה איסורי הנאה וקברי ליה בעיניה ולא חיישינן לתקלה: שאני התם כיון דקברי בבי דינא - בבית הקברות המתוקנים בבית דין מוכחא מילתא לכל מאן דמשכח להו התם ידע דמהרוגי ב"ד הוו ופירש: יזפי פירי שביעית - קודם זמן הביעור: ופרעי להו בשמינית - אשתכח דאכלי עניים בשמינית אחר הביעור חליפי פירות שביעית: יאות הן עבדין - כיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין ולא איחלופי הני בהני לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו: וכנגדו באתנן - בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר להקרבה דכיון דלאו בשעת ביאה יהביה ניהליה כי הדר יהב לה ההוא טלה מתנה בעלמא הוא: נתן לה ולא בא עליה כו' - מפרש ואזיל: אלא ה"ק נתן לה - ולא בא עליה עכשיו אלא לאחר זמן: או בא עליה - ולא נתן לה עכשיו אלא לאחר זמן:

העלה לי פירות לירושלים לחלק - דהוי כמוכר מעשר שני ואסור למכור מעשר שני והרבה משניות מוכיחות במסכת מעשר שני דאסור לעשות סחורה במעשר שני ומסתבר דכל מידי דאין מתחלל עליו זהו סחורה האסורה בו ואינו מתחלל אלא על דבר אכילה ושתיה כדתנן (מע"ש פ"ב מ"א) מעשר שני ניתן לאכילה שתיה וסיכה וקשה דהא תנן בסוף פ"ק דמעשר שני אין לוקחין ממעות מעשר שני בהמה טמאה (ומעשר) כו' משמע הא מלבושין מותרין ועוד תנן התם (פ"ה מי"ב) ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין הא (לאו) [לחי] דומיא דמת מותר ויש לומר דכל אותם משניות המתירות היינו מן התורה אבל רבנן אסרו כל עניני סחורה לפי שמצוה לעשות ממנו שלמים ואסרו גם לפרוע בו שכר הפועלים והא דאיתא בירושלמי שאסור ג"כ לחי דומיא דמת ומפיק לה מקרא אסמכתא בעלמא הוא ור' יהודה היה מקשה על זה דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כז:) מקרא דונתתה הכסף דדריש כללי ופרטי ולא מרבינן אלא פרי מפרי וגדולי קרקע לאכילה אבל דבר שאינו של אכילה לא אשכחן דאיתרבי לכן נראה לפרש דכל מקום שמצינו היתר ליקח ממנו שום דבר היינו להיות מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כמו גבי שביעית פ' לולב הגזול (סוכה דף מא.) מי שיש לו סלע של שביעית כו' דבעינן שתהא שביעית ביד הלוקח וכ"מ שמצינו איסור מקח במעשר היינו דרך חילול להיות המעות חולין ביד הלוקח: חמרין דנפיש אגרייהו - פי' ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה: שכרו לסתם יינן מהו - לכתחלה ודאי אסור להשתכר בסתם יינם כדאמרינן לעיל (עבודה זרה דף נו:) דלא שרי לדרוך עם העובד כוכבים בגת אי לא ציירי לידיה אלא מיבעיא ליה אם השכר מותר בדיעבד או לא: דאגר לארביה לסתם יינן - תימה מאי ראיה מביא מארבא לפועל שאני התם דנפיש אגריה ודמי לחמרין י"ל כי לא היה השכר כי אם מעט לעבור נהר קטן והוי כפועל: ליקלינהו וליבדרינהו - פי' בלא בי קברי ומשני אתי לזבלו והא דלא הדר פריך וליקלינהו וליבדרינהו בי קברי דהתם לא שייך אתי לזבולי כדכתיב (מלכים ב כ״ג:ו׳) וישלך את עפרה על קבר בני העם וי"ל דההיא בקבר בנין שאסור בהנאה אבל הכא בי קברי קרקע עולם שאינו נאסר וכן משמע בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) קבריה דרב דהוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא: אתי לזבולי - וא"ת ומה בכך הא פסקינן לעיל (עבודה זרה דף מט.) כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר (בנביה) דהוי זבל דאיסור וקרקע דהיתר ויש לומר שלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו דאמרי אף הוא נעשה זבל: ולקברינהו בעינייהו - ומסיק לא מוכחא מילתא ואסור וא"ת מאי שנא מכל הנקברין דחשיב פ"ב דתמורה (דף לג:) שור הנסקל ועגלה ערופה ושער נזיר וכל דקברי בעינייהו אף בלא בי קיברי וי"ל כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מילתא אבל חיטי אין קבורתן מוכחת דאיכא למימר איניש גנב וקבר ואייתי הכא וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם ולאחר שנעשו עפרא אין לחוש שמא יקחום לזבל בהם דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל: יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להם בשמינית - אישתכח דאכלי עניים בשמינית לאחר הביעור חליפי פירות שביעית צריך לפרש שהאיסור היה מה שהיו אוכלים אותם בחזקת שלהם דאילו בתורת שביעית אפילו הפירות עצמן יכולין עניים לאכול לכ"ע כדתניא בתוספתא (פ"ח דשביעית) הגיע שעת הביעור עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים אחד עשירים אוכלים אחר הביעור אי נמי העניים היו עושים מהם מלוגמא או סחורה ולפיכך הקפידו עליהם אותם שבאו ואמרו לרבי יוחנן: יאות הן עבדין - דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לא חליפין נינהו ולא חייל עלייהו קדושת שביעית ולפי זה אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו פירות שביעית וההיא דאמרינן בלולב הגזול (סוכה דף לט.) דמבליע דמי אתרוג בלולב ה"ה בלא הבלעה אם היה עם הארץ רוצה להקיף עד שיכלה האתרוג ולא היה כאן דמי שביעית ומכאן דקדק הרב רבי אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת כוכבים ודברים האסורים ומכרן לעובד כוכבים בהקפה ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים שהדמים מותרין בדיעבד ואע"פ שהאיסור עדיין ישנו בעולם ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפי' לא מכרם העובד כוכבים אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים דקי"ל (לקמן עבודה זרה עא.) משיכת עובד כוכבים קונה והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן דאתננה מותר כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה וה"נ לא היתה עבודת כוכבים ברשותו בשעת פריעת המעות ומטעם רבית לא היה לאסור דאותן דבי רבי ינאי היה להם תבואה בביתם וסאה בסאה מותר ביש לו: אלא ה"ק נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר - פי' דכגון דאמר לה הילך טלה מעכשיו ובשעת ביאה תהא נגמרת מתנתה ופריך וליחול עלה איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ומסיק כשקדמה והקריבתו קודם הביאה ופריך היכי דמי בשאמר לה הילך טלה מעכשיו איזה לשון אמר לה אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה אבל לשון גירסת הספרים מתנה הוא דיהיב לה קשה קצת דהא לא מתנה הוא שהרי אמר לה לכשתבעל תהא נגמרת כדפרישית ובתמורה (דף כט.) נמי אינו בספרים ואי גרסינן ליה נפרש כן כמו מתנה הוא כיון שהקריבתו כבר:

עבודה זרה סב:

Navigate the library