עבודה זרהסה.
טוען את הדף…
לַאֲבִידַרְנָא בְּיוֹם אֵידָם, אָמַר: יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּלָא פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב? כֹּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — לְהַחְיוֹתוֹ. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל, הֲרֵי הוּא כְּמִין שֶׁבָּאוּמּוֹת! הָתָם כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָמוּל וְלֹא מָל. רָבָא אַמְטִי לֵיהּ קוּרְבָּנָא לְבַר שֵׁישַׁךְ בְּיוֹם אֵידָם. אֲמַר: יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּלָא פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב עַד צַוְּארֵיהּ בְּוַורְדָּא, וְקָיְימָן זוֹנוֹת עֲרוּמּוֹת קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לְכוּ כְּהַאי גַּוְונָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: דִּידַן עֲדִיפָא טְפֵי מֵהַאי. אֲמַר לֵיהּ: טְפֵי מֵהַאי מִי הָוֵה? אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן אִיכָּא עֲלַיְיכוּ אֵימְתָא דְּמַלְכוּתָא, אֲנַן לָא תֶּיהְוֵי עֲלַן אֵימְתָא דְמַלְכוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִיהָא מַאי אֵימְתָא דְּמַלְכוּתָא אִיכָּא עֲלַי? עַד דְּיָתְבִי, אֲתָא הָהוּא פְּרִיסְתָּקָא דְּמַלְכָּא, אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּקָבָעֵי לָךְ מַלְכָּא. כִּי נָפֵיק וְאָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא דְּבָעֵי לְמִיחְזֵי לְכוּ בִּישׁוּתָא תִּיפְקַע. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אָמֵן. פְּקַע עֵינֵיהּ דְּבַר שֵׁישַׁךְ. אָמַר רַב פַּפִּי: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימְרָא לֵיהּ מֵהַאי קְרָא ״בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימְרָא לֵיהּ מֵהָכָא ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״. שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר לֵיהּ לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב. וּרְמִינְהִי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וּלְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב אָמַר לוֹ: ״הַעֲבֵר חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם״ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב — אִין, כּוּלֵּי יוֹמָא — לָא! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין, דְּאָמַר לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב תְּנַן. רָבָא אָמַר: לָא קַשְׁיָא, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ: ״הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת״, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ: ״הַעֲבֵר לִי חָבִית חָבִית בִּפְרוּטָה״. וְהָתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ: ״הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת״, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן — שְׂכָרוֹ אָסוּר. חָבִית חָבִית בִּפְרוּטָה, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרוֹ אָסוּר. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ רֵישָׁא! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ גּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. לְמֵימְרָא, דְּלָגִין לָאו דִּינָא הוּא לְאוֹתוֹבֵיהּ? וּרְמִינְהִי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר — שׂוֹכֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כְּסוּתוֹ וּלְגִינָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַמָּר מְעַכֵּב עָלָיו. חַמָּר מַנִּיחַ עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים וְתֶבֶן וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ שׂוֹכֵר מְעַכֵּב עָלָיו. אָמַר אַבָּיֵי: נְהִי דְּלָגִין דִּינָא הוּא לְאוֹתוֹבֵי, מִיהָא אִי לָא מוֹתֵיב לֵיהּ, מִי אָמְרִינַן לֵיהּ: נַכִּי לֵיהּ אַגְרָא דִּלְגִינָתוֹ? הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחַ לְמִזְבַּן — חַמָּר נָמֵי לְעַכֵּב, וְאִי דְּלָא שְׁכִיחַ לְמִזְבַּן — שׂוֹכֵר נָמֵי לָא לְעַכֵּב. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא צְרִיכָא דִּשְׁכִיחַ לְמִיטְרַח וּלְמִזְבַּן מֵאַוָּנָא לְאַוָּנָא, חַמָּר דַּרְכֵּיהּ לְמִיטְרַח וּלְמִזְבַּן, שׂוֹכֵר לָאו דַּרְכֵּיהּ לְמִיטְרַח וּלְמִזְבַּן. אֲבוּהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָאלאבידרנא - שם העובד כוכבים: בוורדא - במרחץ של וורדים: עינא דבעיא למחזי לכו בישותא - עין המתאוה לראות רעתכם תעקר שהרי הקב"ה ממלא כל תאוותכם שאף שיחתכם מתבררת: ביקרותיך - לכבוד לך. לישראל קא מבשר נביא: עין לא ראתה - זולתי עין של הקב"ה את אשר יעשה למחכה לו לא נראה כבוד וגדולה דוגמתה: ואע"ג - דהעברת חבית לאו לעיתותי ערב לאחר שנשלם כל זמן שכר פעולתו אלא קודם גמר זמן שכירותו אמר לו העבר חבית של יין נסך קתני מתניתין שכרו מותר בתמיה: ולעיתותי ערב - דכבר נתחייב לו כל שכרו קודם העברת חבית: רבא אמר - לעולם דלא אמר ליה לעיתותי ערב: ולא קשיא - מתני' דקתני מותר כגון העבר לי חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן שדי פרוטה לנהרא א"נ לא שקיל מיד עובד כוכבים ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשא: וברייתא דכי לא אמר ליה לעיתותי ערב הוי כל שכרו אסור כגון דאמר ליה העבר ק' חביות בק' פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כולי אגרא שייך ביה: והתניא - בניחותא: סיפא אצטריך ליה - לאשמועינן דאגרא לאו אלגין מקבל ליה ושרי: לגינו - של יין נסך לאו דרכיה לאותוביה הלכך אגרא לאו עליה קא מתייהב: של אותו הדרך - אפילו הוא מהלך ג' ימים: מי אמרינן ליה - לחמר נכי ליה פחת לו שכר הלגין וכיון דכי לא מותיב לא מנכי כי מותיב נמי אגרא לאו עליה מתחייב ושרי: ה"ד - דשוכר מניח עליה מזונות כל הדרך וחמר אינו מניח אלא מזונות יום אחד: אי דשכיח למזבן - בדרך הליכתן מוצאין מזונות ליקח כל שעה: מאונא לאונא - ממסע למסע מהלך יום אחד כמו נטל ועבר תלתא אונין דסנחריב:ביקרותיך - פי' בקונטרס לכבוד לך לשון יקר אבל בתהלים פירש ביקרותיך לשון ביקור וכן (וזה המזבח) יהיה לי לבקר ואע"פ שהיו"ד יתירה מנויה היא במסורת עם יו"ד של מי נתן למשיסה כלומר מבקרות לך ועומדות לשרתך: טעמא דא"ל לעיתותי ערב כו' - הא דלא משני מתני' כרשב"ג דאמר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך וכאן נמי שכרו מותר חוץ מדמי חבית דניחא ליה לאוקמי כרבנן אי נמי שכרו מותר משמע כל שכרו אי נמי בהא אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודי דהתם אין דרך ליקח יין מן העובד כוכבים והכא דרך בני אדם ליקח שכר מן העובד כוכבים ויש לאסור כל השכר וחילוק זה יש בירושלמי ולעיל ס"פ כל הצלמים (עבודה זרה דף מט:) גבי ארג בו את הבגד ולפי התירוץ דניחא לאוקמא כרבנן ניחא דלא תיקשי נוקמה כר"א דאית ליה לעיל יש פדיון לעבודת כוכבים ויוליך הנאה לים המלח אף בלא זה וזה גורם וקיימא לן כוותיה ולתירוץ האחר נמי יש לומר שכרו מותר משמע בלא פדיון: הא דאמר ליה העבר לי ק' חביות בק' פרוטות - ובהא אסרה ברייתא כי לא אמר לו לעיתותי ערב דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כוליה אגרא שייך ביה כן לשון הקונט' משמע הא א"ל לעיתותי ערב מותר ואע"ג שהיא מאותם חביות שהתנה עמו וקשה דמ"מ שכר האיסור מעורב בכל ההיתר לכן נראה לפרש ולעיתותי ערב אחר שהשלים קבלנותו אמר לו כן ואשמעי' שאע"פ שלא עשה עמו תנאי חדש אלא על פי תנאי הראשון הוא מעביר בפרוטה לפי חשבון מאה במאה פרוטות וס"ד שהכל שכר אחד הוא ונמצא בשכרו מעורב שכר יין נסך קא משמע לן דשרי והוה ליה כמעביר ביום של אחריו מאחר שכבר השלים קבלנותו: ה"ג - ר"ת שוכר מניח עליה כסתו מלשון כסת ולא גרס כסותו דדבר פשוט הוא וכי ילך ערום ואם תפרש כסותו שניה שיש לו אם רגיל ללובשה פשיטא שמותר ואם בא להתיר אע"פ שאינו רגיל היה לו לפרש אלא כסתו גרס והוא כסת קטנה שיושב עליה או נותן תחת ראשו למראשותיו וכר הוא הגדול ששוכב עליו והעולם טועים שאומרים לקטן כר ולגדול כסת וראיה ממסכת תמיד (פ"א מ"א) איש כסתו בארץ וכן תנא בכלים (פ' כ"ח מ"ה) כר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחות וגם במקרא (יחזקאל י״ג:י״ח) למתפרות כסתות על כל אצילי ידים וכר הוא לשכוב עליו כדמשמע פ' השולח (גיטין דף מז. ושם) רשב"ל היה שוכב על מעים ואומר בתי כרסי כרי וכן פ"ב דעירובין (דף ק:) ונעשית כר לבעלה והא דכתיב (בראשית ל״א:ל״ד) ותשימם בכר הגמל אותו כר עברי של עבוט כדמתרגמינן בעביטא דגמלא וחור כרפס (אסתר א׳:ו׳) אותו כר היה גדול כמטות המוצעות לכבוד הבית: מאונא לאונא - פי' ממסע למסע ממהלך יום למהלך יום כמו נטל ועבר תלתא אונין דסנחריב והא דאמרי' [בסנהדרין] (דף צד:) עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום בתרגום אינו חושב כי אם ערים גדולות והא דכתיב גבע מלון לנו דמשמע שלנו שם לילה אחת שמא מקצת אלו הלכו תחילה ולנו מקצת במקומות הללו והוא ושאר החיל הבאים אחריהם עמו עברו עד ירושלים והלכו הכל ביום אחד לפי שהיה ממהר להיות שם באותו היום: