Avodah Zarah 29b

מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה: הַיַּיִן, וְהַחוֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרְיָינִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל — אָסוּר, מָשׁוּךְ — מוּתָּר. בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר, וְהַיּוֹצֵא — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת — אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, וְהַבָּאִין — מוּתָּרִין. נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן, וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן — אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל גּוֹיִם — אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לַחִין — אֲסוּרִין, יְבֵישִׁין — מוּתָּרִין. הַמּוּרְיָיס, וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקִי שֶׁל גּוֹיִם — אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת גּוֹיִם? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבָה שֶׁל נְבֵילָה. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא קֵיבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּיבַת נְבֵילָה, אָמְרוּ: כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שׂוֹרְפָה חַיָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, אֲבָל אָמְרוּ: אֵין נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין! אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָאָה? הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ: יִשְׁמָעֵאל, הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא ״כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן״ אוֹ ״כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךָ״? אָמַר לוֹ: ״כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךָ״. אָמַר לוֹ: אֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי חֲבֵירוֹ מְלַמֵּד עָלָיו: ״לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים״. גְּמָ׳ יַיִן מְנָלַן? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם״, מָה זֶבַח אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף יַיִן נָמֵי אָסוּר בַּהֲנָאָה. זֶבַח גּוּפֵיהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מָה מֵת אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף זֶבַח נָמֵי אָסוּר בַּהֲנָאָה. וּמֵת גּוּפֵיהּ מְנָלַן? אָתְיָא ״שָׁם״ ״שָׁם״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה, כְּתִיב הָכָא: ״וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל״, מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן נָמֵי אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְהָתָם מְנָלַן? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: ״כַּפָּרָה״ כְּתִיב בָּהּ, כְּקָדָשִׁים. וְהַחוֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן. פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאַחְמֵיץ פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּרֵיהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן חוֹמֶץ שֶׁלָּנוּ בְּיַד גּוֹי אֵין צָרִיךְ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. אִי מִשּׁוּם אִינַּסּוֹכֵי — לָא מְנַסְּכִי, וְאִי מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי — כֵּיוָן דְּאִיכָּא חוֹתָם לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף. אָמַר רַבִּי אִילְעָא, שָׁנִינוּ: יַיִן מְבוּשָּׁל שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן — אָסוּר. פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאִיבַּשִּׁיל פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּרֵיהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן, יַיִן מְבוּשָּׁל שֶׁלָּנוּ בְּיַד גּוֹיִם אֵין צָרִיךְ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. אִי מִשּׁוּם אִינַּסּוֹכֵי — לָא מְנַסְּכִי, וְאִי מִשּׁוּם

מתני' שהיה מתחילתו יין - ביד העובד כוכבים לאפוקי היכא דזבין עובד כוכבים חומץ מישראל דלא מיתסר בהנאה דטעמא דאסור בהנאה משום דדלמא נסכיה הוא וחומץ לא מנסך: וחרס הדרייני - בגמרא מפרש ששוריהו במים ויוצא יין הנבלע בו: ועורות לבובין - שקורעין כנגד הלב. דרכן לעשות כן לעבודת כוכבים ומוציאין את הלב דרך הנקב ומיתסר משום זבחי מתים: משוך מותר - שאין עושין כן לעבודת כוכבים: והיוצא אסור - בהנאה דעושין תקרובת: לתרפות - לטעות עבודת כוכבים למרחוק: אסור לשאת ולתת - דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ועוד דזבני מידי דאצטריך לעבודת כוכבים לתקרובת: נודות עובדי כוכבים - של עור: וקנקניהם - חרס: כנוס בהן - הכניס בהן יין לקיום: חרצנים וזגין - פסולת של ענבים וגרעינין שבתוכן: לחים - כל שנים עשר חדש: אסורין - אף בהנאה: המורייס - שמן של דגים: ואיסורן איסור הנאה - שמא עירב בו יין: וגבינות בית אונייקי - שם הכפר אבל שאר גבינות מותרין בהנאה ובגמרא מפרש לה (דף לד:): מפני מה אסרו - לרבנן קבעי לה דאסרו לה באכילה ולא בהנאה: והלא קיבת עולה חמורה - שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה: שדעתו יפה - שאינו קץ ומואס בה: שורפה - הומי"ר בלע"ז גומעה: ולא הודו לו - לאומרים כן להיתירא לכתחלה: אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין - וכל היכא דתנן הכי שרי מדאורייתא אבל רבנן דגזרו בה והכי משמע לא נהנין מדרבנן ואם נהנה אין בה מעילה. אלמא מדלית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא: בקיבת עגלי עבודת כוכבים - שנעשו לה תקרובת וגבי עבודת כוכבים אפי' פרש אסור דניחא ליה בנפחיה שיראה יפה כדאמרינן בגמרא: השיאו לדבר אחר - לא רצה לגלות דבר הברור כדמפרש בגמרא טעמא: כי טובים דודיך - לשון זכר: או דודיך - לשון נקבה והכי קאמרה כנסת ישראל ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודיך מיין: חבירו מלמד עליו - שהוא לשון זכר וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו' עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה: גמ' אף יין אסור - שנתנסך לעבודת כוכבים: כפרה כתיב בה - כפר לעמך ישראל (דברים כ״א:ח׳) הלכך אסור בהנאה כקדשים: ה"ג אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו - חומץ של ישראל שהפקידו אצל עובד כוכבים אינו צריך אלא חותם אחד דהואיל ואשמועינן מתני' דלא מנסכי חומץ: משום איחלופי - לצורכו להחליפו ברע ממנו: לא טרח ומזייף - לסתור חותמו של ישראל ולעשות חותם אחר מזוייף: יין מבושל - משמע שהיה מתחלתו יין ביד עובד כוכבים ובשלו אסור בהנאה משום תחילתו: הא אתא לאשמועינן - טעמא דהעובד כוכבים בשלו הא בשלו ישראל בהיתר תו לא מיתסר בהנאה וקמשמע לן דלא מנסכי עובדי כוכבים יין מבושל הלכך יין מבושל שלנו שהופקד לעובד כוכבים א"צ כו':

יין מנלן - תימה מאי קא בעי מנלן הא מתניתין מיירי בסתם יינם וגזרה דרבנן היא שגזרו על יינם משום בנותיהן וי"ל דודאי עיקר גזרה דסתם יינם (לקמן עבודה זרה לו:) משום בנותיהן הוא מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה מידי דהוה אפיתן ושמנם אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים שאסור מן התורה משום דדמי ליה ועל יין נסך שואל התלמוד מנלן וא"ת ויין שנתנסך למה לי קרא מי נפיק מכלל שאר זבח וי"ל דאין הכי נמי דזביחה ונסוך שני עניינים הם ומרבה להו לקמן לאסור בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נא.) מזבח כל כעין זביחה ומניסוך זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניה: ישתו יין נסיכם - למאן דדריש להאי קרא בעובדי כוכבים ניחא ולמאן דדריש ליה בגיטין (דף נו:) גבי טיטוס שאמר מקרא זה על ישראל וכן בספרי ר' יהודה ורבי נחמיה חד דורשו כלפי העובדי כוכבים וחד דורשו כלפי ישראל צריך לפרש שהיו העובדי כוכבים מגנין ישראל על עבודת המזבח כנגד מה שעושין לעבודת כוכבים שלהם ויאכלו וישתו קאי אמזבח שאוכל מנחות ושותה נסכים: אתיא שם שם מעגלה ערופה - תימה אדיליף תקרובת עבודת כוכבים ממת ומת מעגלה ערופה נילף מת גופיה שם שם מעבודת כוכבים עצמה כדאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז: ושם) גבי האורג בגד למת דרבא יליף דלא מיתסר בהזמנה שם שם מעבודת כוכבים דכתיב בעבודת כוכבים אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וי"ל דהתם משמשין ממשמשין ממש דקרא דאבד תאבדון בכלים כשנשתמשו בהן לעבודת כוכבי' הכתוב מדבר. [כדאיתא לקמן (עבודה זרה דף נא:)]: כפרה כתיב בה כקדשים - תימה בפ"ק דכריתות (דף ו.) דרשינן וערפו שם שם תהא קבורתה וי"ל דאיצטריך תרוייהו דאי משום דכתי' כפרה אמרי' לאחר עריפתה מותרת דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ואם מוערפו שם ה"א אינה אסורה עד לאחר מיתה לכך אצטריך כפרה כתיב כקדשים דמיתסר אף מחיים וגם איצטריך לדמותה לקדשים לומר שאינה אלא ביום ושיהא טרפות פוסל בה כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף יא.): אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ כו' - ה"ה דהוה מצי למימר דאשמועינן דוקא של איסור שנתנסך בעודו יין אבל של ישראל מותר דלאו בר ניסוך הוא אלא חדא נקט דאשמועינן מינה תרתי: אי משום אנסוכי חומץ לאו בר ניסוך הוא - מכאן היה נראה להתיר חומץ שלנו במגע עובד כוכבים וגם רבינו משולם התירו ור"ת הקפיד עליו ואמר כי אין אנו בקיאין בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין ובהמוכר (את הספינה) (ב"ב דף צו.) נמי פליגי בריחיה חלא וטעמיה חמרא וגם על הבוסר שהתיר רבינו משולם במגע עובד כוכבים משום דמה שיוצא ממנו נקרא מים כדאמר פרק כל הגט (גיטין דף לא.) משעת כניסת מים לבוסר וכן בפרק ד' דמסכת שביעית (מ"ח) הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה הקפיד רבינו תם משום דאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסר ועוד כתב ששנה אחת לא נתבשלו היינות וכי בשביל שיינותיהם אינם מבושלות כל צרכיהן הכי נמי נאמר שלא ינהג אותה השנה דין יין נסך:

עבודה זרה כט:

Navigate the library