Avodah Zarah 38a

אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי, בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ הָכִי: אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כׇּל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל עַל שׁוּלְחַן מְלָכִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: דָּגִים קְטַנִּים, וְאַרְדֵי, וְדַיְיסָא. אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב: דָּגִים קְטַנִּים מְלוּחִים אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִם צְלָאָן גּוֹי סוֹמֵךְ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וְאִי עַבְדִינְהוּ גּוֹי כָּסָא דְּהַרְסָנָא — אָסוּר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַרְסָנָא עִיקָּר, קָא מַשְׁמַע לַן: קִימְחָא עִיקָּר. אָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: גּוֹי שֶׁהִצִּית אֶת הָאוּר בַּאֲגַם — כָּל הַחֲגָבִים שֶׁבָּאֲגַם אֲסוּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא יָדַע הֵי טָהוֹר וְהֵי טָמֵא, מַאי אִירְיָא גּוֹי? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי! אֶלָּא מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם. כִּי הַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר? וְהָאָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר רַבִּי פְּדָת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַאי גּוֹי דְּחָרֵיךְ רֵישָׁא שְׁרֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ, אֲפִילּוּ מֵרֵישׁ אוּנֵּיהּ. אַלְמָא לְעַבּוֹרֵי שֵׂעָר קָמִיכַּוֵּין, הָכָא נָמֵי לְגַלּוֹיֵי אַגְמָא קָא מִיכַּוֵּין! לְעוֹלָם, דְּלָא יָדַע הֵי טָהוֹר וְהֵי טָמֵא, וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּגוֹי הָיָה. גּוּפָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַאי גּוֹי דְּחָרֵיךְ רֵישָׁא — שְׁרֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ, אֲפִילּוּ מֵרֵישׁ אוּנֵּיה. אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, הַאי גּוֹי דִּשְׁדָא סִיכְּתָא לְאַתּוּנָא, וּקְבַר בָּהּ יִשְׂרָאֵל קָרָא מֵעִיקָּרָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לְבַשּׁוֹלֵי מָנָא קָא מִיכַּוֵּין, קָא מַשְׁמַע לַן: לְשָׁרוֹרֵי מָנָא קָא מִיכַּוֵּין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, וּבָא גּוֹי וְהִפֵּךְ בּוֹ — מוּתָּר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִי לָא הַפֵּךְ בֵּיהּ הֲוָה בְּשִׁיל — פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו דְּאִי לָא הַפֵּךְ לָא הֲוָה בְּשִׁיל, אַמַּאי מוּתָּר? בִּישּׁוּלֵי שֶׁל גּוֹיִם נִינְהוּ! לָא צְרִיכָא, דְּאִי לָא הַפֵּךְ הֲוָה בְּשִׁיל בְּתַרְתֵּי שָׁעֵי, וְהַשְׁתָּא קָא בְשִׁיל בַּחֲדָא שַׁעְתָּא, מַהוּ דְּתֵימָא: קָרוֹבֵי בִּישּׁוּלָא מִילְּתָא הִיא, קָא מַשְׁמַע לַן. וְהָאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, הָא אֵינוֹ כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם! הָתָם, כְּגוֹן דְּאוֹתְבֵיהּ בְּסִילְתָּא, וְשַׁקְלֵיהּ גּוֹי וְאוֹתְבֵיהּ בְּתַנּוּרָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַנִּיחַ יִשְׂרָאֵל בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, וּבָא גּוֹי וּמְהַפֵּךְ בּוֹ עַד שֶׁיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. שׁוֹפֶתֶת אִשָּׁה קְדֵירָה עַל גַּבֵּי כִּירָה, וּבָאת גּוֹיָה

מדרבנן - שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא: דגים קטנים וארדי ודייסי - אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים ללישנא קמא יש בהן משום בישולי עובדי כוכבים ללישנא בתרא שרו: ארדי - בולי"ץ: מלוחין - נאכלין כמות שהן מחמת מלחן: כסא דהרסנא - טיגן במורייס שומן דגים עם קמח: הרסנא עיקר - ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי ושרי: קמ"ל קימחא עיקר - ויש בו משום בישולי עובדי כוכבים שהקמח אינו נאכל חי: כל החגבים שבאגם - שנחרכו ונתבשלו מחמת האור. חגב אינו טעון שחיטה: אפי' מריש אוניה - שהאוזן רכה ונצלית בחריכתה אפי' הכי שרי הואיל ועובד כוכבים לא לבשל נתכוין: דשדא סיכתא - קביליי"א בלע"ז ליבשה בתנור: וקבר בה ישראל קרא מעיקרא - והטמין ישראל בתנור דלעת חיה קודם שהוסק התנור והעובד כוכבים הסיקו ונתבשלה הדלעת: שפיר דמי - הואיל והעובד כוכבים לא לבשל נתכוין: פשיטא - היינו דר' יוחנן: מהו דתימא - האי עובד כוכבים לבשולא להאי סיכתא איכוון והא לשם בישול הסיקו: קמ"ל - דאין בישול בכלים: אלא לשרורי מאניה איכוין - להקשות את היתד ואין דעתו לבישול: לשרורי - לשון שריר וקים חזק: בן דרוסאי - לסטים היה ואוכל כל דבר המבושל קצת: בסילתא - בסל אבל הכא דמנחא אגומרי בלאו היסק דעובד כוכבים הוה מבשל לה לזמן מרובה: שפיתת קדירה קרי כשנותנין אותה על האור:

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא - פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות וכן פ"ה במתני' אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר"ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים: איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא - פי' שאינם נאכלים חיים ואין עולין על שולחן מלכים ואור"ת דמדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולין על שולחן מלכים ונאכלים חיים ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהם לשון אחרון מוסף על הראשון ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי כיון שאינו עולה לית ביה משום בישולי עובדי כוכבים ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו או נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי עובדי כוכבים דבשל סופרים הלך אחר המיקל וראיה מדאמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה לח ע"ב) גבי משחא שליקא וכן גבי דבש בסתם התלמוד (לקמן עבודה זרה לט:) אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי הוא פירוש ולא שייך ביה בישולי עובדי כוכבים אע"ג דעולה על שולחן מלכים הוי וגם ר' יוחנן עבד לקמן (עבודה זרה דף נט. ע"ש) עובדא להיתר גבי תורמוסא דשלקי עובדי כוכבים ואכלו ישראל דאסר רשב"ל וא"ל רבי יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים ואע"ג דתורמוס אינו נאכל כמו שהוא חי: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים - פי' אם בישלן עובד כוכבים אחרי שמלחן ישראל שרו כיון שקודם בישולם היו נאכלים מחמת מלחם אמר רב יוסף ואם צלאן סומך עליהם משום עירובי תבשילין ולא גרס עובד כוכבים עד ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא כפר"ח והשתא ניחא דלא תקשי לקמן דר' יוחנן דאסר דג מליח וביצה צלויה דהתם מיירי במלחו עובד כוכבים והכא מיירי במלחו ישראל ודגים קטנים מלוחים נאכלין כמו שהם חיים אומר רבי יהודה דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי א"כ צ"ל דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר איכא בינייהו דגים קטנים פי' דלמ"ד נאכל כמו שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכתא כתרוייהו לקולא וא"כ אמאי נקט מלוחים אפילו אין מלוחים נמי: קא משמע לן קימחא עיקר - מכאן היה ר"ת מתיר קנוי"ש ואובליא"ש של עובדי כוכבים לאותם שאין נזהרים מפת של עובדי כוכבים דלמאי ניחוש אי משום דם ביצים רוב ביצים שלנו אין בהם דם ואי משום ביצי עוף טמא הרי אינם מצויים בינינו ואי משום בישולי עובדי כוכבים קימחא עיקר והוי כמו פת [וע"ע תוס' חולין סד. ד"ה סימנין ותוס' ביצה טז: ד"ה קמ"ל]: לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור - משמע הא אי הוה ידיע הי טהור הוה שרי ומכאן ראיה להתיר חגבים בלא שחיטה ועוד ראיה דעופות לא הוצרכו שחיטה. אלא מפני שהוטלו בין בהמה לדגים והלכך לפטרן בולא כלום א"א שכבר הוקשו לבהמה משמע הא לאו הכי פטירי משום דהוקשו לדגים וכל שכן חגבים שהוזכרו אחר דגים כדתנא בתוספתא וכל נפש חיה הרומשת במים אלו דגים ולכל הנפש השורצת על הארץ אלו חגבים ועוד תניא בתוספתא אוכל אדם חגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש וא"ת וחיין היכי שרו הא איכא בל תשקצו דאמרינן ס"פ ר' עקיבא (שבת דף צ:) רב חזייה לרב כהנא דקא מעבר שושיבא אפומיה א"ל שקליה דלא לימרו קא אכל ליה וקא עבר משום בל תשקצו וי"ל דהא דשרי בתוספתא חיין היינו היכא שחתך ממנו אבר אחד ורחצו היטב דליכא בל תשקצו באותו אבר [עי' תוס' חולין סו. ד"ה במאי ותוס' שבת צ: ד"ה דלא]: קא משמע לן לשרורי מנא קא מיכוין - ואע"ג דאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף עד: ושם ע"ש) האי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל היינו לענין שבת דאע"ג דלשרורי מנא קא מיכוין מ"מ הוא מבשל קצת וגם לאותו בישול גרוע הוא מתכוין וגבי שבת החמירו להחשיבו אבל לענין בישולי עובדי כוכבים לא חשיב ואינו (חייב) עד שיתכוין לבישול גמור:

עבודה זרה לח.

Navigate the library