Avodah Zarah 23b

אֶלָּא בְּפָרָה, דְּדָמֶיהָ יְקָרִין, אֲבָל בִּשְׁאָר קׇרְבְּנוֹת מוֹדוּ לֵיהּ! וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה לְקׇרְבָּן, מַנִּי? לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלָא רַבָּנַן! וְעוֹד, תַּנְיָא בְּהֶדְיָא: מַאי אוֹתִיבוּ לֵיהּ חַבְרוֹהִי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? ״כׇּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ... יַעֲלוּ לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי״. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בַּחֲשָׁשָׁא, אֲבָל הֵיכָא דְּוַדַּאי רַבְעַהּ — פַּסְלַהּ; שְׁמַע מִינַּהּ דְּפָרָה קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הִיא, דְּאִי קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — מִי מַיפְסְלָא בַּהּ רְבִיעָה?! שָׁאנֵי פָּרָה, דְּחַטָּאת קַרְיַיהּ רַחֲמָנָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, תִּיפָּסֵל בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, אַלְּמָה תַּנְיָא: הִקְדִּישָׁהּ בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן — פְּסוּלָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר? וְכִי תֵּימָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: יוֹצֵא דּוֹפֶן וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְעִנְיַן קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ! אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה, הוֹאִיל וּמוּם פּוֹסֵל בָּהּ — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי פּוֹסֵל בָּהּ, דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַשְׁחָתָה — אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה. דְּבַר עֶרְוָה, דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״, וַעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל״; וְהָא פָּרָה נָמֵי, הוֹאִיל וּמוּם פּוֹסֵל בָּהּ, דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פָּסְלִי בַּהּ. גּוּפָא, תָּנֵי שֵׁילָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ״, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקְחוּ, וְאֵין הַגּוֹיִם יִקְחוּ. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״, הָכִי נָמֵי דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יִקְחוּ, וְאֵין הַגּוֹיִם יִקְחוּ? וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מָה עָשָׂה גּוֹי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לָאֵפוֹד

אלא בפרה אדומה דדמיה יקרים - דחייש עובד כוכבים להפסד מרובה וכייף ליצריה: אבל בשאר קרבנות מודו - והא דתניא לעיל לוקחין מהן בהמה אמאן תרמייה לא רבי אליעזר ולא רבנן: כל צאן קדר - קדר ישמעאל. וכתיב יעלו (לרצון על) מזבחי אלמא בשאר קרבנות נמי שרי ושפיר איתרצן רומיין דלעיל: עד כאן לא פליגי כו' - מלתא באפי נפשיה קאמר ואזיל: אלא בחששא - היכא דלא חזינן דרבעה פליגי דמר חייש ומר לא חייש: קדשי מזבח היא - דין קדושת מזבח יש לה ליפסל ברביעה ולענין פדייה דלא נפקא לחול בלא מום ואף ע"ג דלאו למזבח קרבה: דאי ס"ד - לא אלימא קדושתיה מקדושת בדק הבית ועל כל דבר חל קדושת בדק הבית אפי' על אבנים: אמאי - פסלה בה רביעה: שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא - לעולם גבי פדייה והעמדה והערכה דין קדשי בדק הבית עליה ומיהו לענין פסולין סגיא מילתא לאתויי בפסול דחטאת קרייה רחמנא למי נדה חטאת היא: תפסל ביוצא דופן - דפסול הוא לשאר קרבנות דתניא (בכורות דף נז.) שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן והאי קרא בקרבנות כתיב: הקדיש ביוצא דופן - הקדיש לפרה אדומה יוצא דופן פסולה כו': ולד מעליא הוא - במסכת נדה (דף מ.) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן לידה ר"ש אומר הרי הוא כילוד ויש לו טומאת שבעה לזכר ושבועיים לנקבה וכן ימי טוהר וקרבן: מודה ר"ש - לענין קדשים דבהמה שיצאה דרך דופן פסולה לקרבן דגבי טומאה וטהרה דאמו הוא דקאמר ליה ר"ש מריבוי הכתוב אם נקבה תלד הוסיף לידה אחרת לרבות יוצא דופן אבל בקדשים מודי והא דר' יוחנן במסכת נדה: ה"ג אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסל בה דכתיב כי משחתם בהם מום ותנא דבי ר' ישמעאל כל מקום כו' עד פן תשחיתון כל שהמום פוסל בו כו' - לא תימא דטעמא דמיפסלא ברביעה משום דחטאת קרייה רחמנא אלא היינו טעמא דאע"ג דקדשי בדק הבית הואיל ומום פוסל בה כדכתיב אשר אין בו מום: דבר ערוה - נרבע: ועבודת כוכבים - כגון מוקצה ונעבד פסולין בה דאיתקש השחתה למום: כי השחית כל בשר את דרכו - תשמיש. דור המבול בעבירה קלקלו דכתיב ויראו בני האלהים וגו': וכי תימא ה"נ - דאסור לקנות זהב ואבנים טובות למלאכת המשכן מן העובדי כוכבים: עד היכן כיבוד אב ואם - כמה אדם מצווה להזהר בכיבוד אב ואם: מה עשה עובד כוכבים - וכ"ש ישראל שמצווה על כך:

ש"מ דפרה קדשי מזבח היא - תימה להריב"ם מנליה דקדשי מזבח היא וטעמא משום רביעה דלמא לעולם הויא קדשי בדק הבית וטעמא משום עול דתנן (פרה פ"ב מ"ד) עלה עליה זכר פסולה ויש לומר דרביעת אדם שהיא בקומה זקופה לא שייך בה עול כמו בבהמה ועוד מדקתני עלה וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות אלמא לאו טעמא משום עול: אלא מעתה תפסול ביוצא דופן - לפום ריהטא משמע דקאי אהא דשני שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא וה"פ אא"ב טעם פסול רביעה משום דקדשי מזבח היא איכא למימר דפליג ר"ש ואמר קדשי בדק הבית היא הילכך לא מיפסלא לא ברביעה ולא ביוצא דופן אלא כיון דאמרת טעמא דרביעה משום דחטאת קרייה רחמנא תפסל ביוצא דופן דמסתמא לא פליג אהך דרשא אלמה תניא כו' עד דקאמר אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה ולפי גירסא זו משמע דהשתא הדר ביה מטעמא דחטאת קרייה רחמנא אלא לעולם קדשי בדק הבית לר"ש ורביעה הוא דפסלה כיון דמום פוסל בה אבל ביוצא דופן לא מיפסלא ורבנן דפסלי ביוצא דופן משום דסברי דקדשי מזבח היא וקשה דספ"ק דשבועות (דף יא:) על הך ברייתא דפרה משני [שאני] פרה דקדשי בדק הבית היא ודוחק הוא דנוקי לה כר"ש ועוד דסוגיא דתלמודא פ"ק דזבחים (דף יד:) ופ' (המזבח מקדש) (דף סח:) ובפ"ק דמנחות (דף ו: ושם) ובפ"ג דבכורות (דף כה.) וביומא פרק טרף בקלפי (יומא דף מב.) ובתמורה פרק (המזבח) משמע דפרה קדשי בדק הבית ואין סברא להעמיד כל הני כר"ש ולא כרבנן וע"ק דבפ"ק דחולין (דף יא.) מוכח תלמודא דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרי רחמנא לכך נראה לפרש אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן ולאו אשנוייא דחטאת קרייה רחמנא קאי אלא למאי דאסיקנא דמיפסלא ברביעה או משום דקדשי מזבח או משום דחטאת קרייה רחמנא ואם כן תפסל ביוצא דופן דאין לומר דפליג ר' שמעון על רבותיו ר"א ורבנן ולומר שיכשיר ברביעה אלמה תניא כו' ול"ג אלא ובספרים לא היה כתוב אלא ובקונט' הגיה וכתב ה"ג אלא שאני פרה וכו' לעולם קדשי בדק הבית היא לכ"ע וטעמא דמיפסלא ברביעה לר"ש הואיל ומום פוסל בה ורבנן טעמייהו משום דחטאת קרייה רחמנא וניחא דכל שיטת התלמוד אתיא נמי לרבנן ומסקנא דפ"ק דחולין נמי כרבנן אתיא וי"ס שכתוב בהן אחר ומודה ר"ש לענין קדשים ואלא מאי קדשי מזבח סוף סוף תפסל ביוצא דופן האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי ר"ש ורבנן אלא אי אמרת קדשי בדק הבית היא מי מפסלא ברביעה לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפי' ר"ש מודי דפסלה דכתיב כי משחתם בהם וגו' והאי גירסא משמע כפי' ראשון שפירשתי: בקשו ממנו אבנים לאפוד - האי דמא בן נתינה על כרחנו בבית שני היה מדקאמר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו דהא קיימא לן דבימי בית ראשון לא נשרפה שום פרה כי נסתפקו באותה שעשה משה כל ימי בית ראשון ועד עזרא שעשה השניה וכיון דהיה אפוד בבית שני אם כן שמיר נמי היה בו דהכי משמע בפרק מי שאחזו (גיטין סח. ושם ד"ה איכא) דאפוד צריך שמיר דקאמר התם איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד ואפי' לר' נחמיה דאמר לא בעי שמיר לאבני המקדש בפרק עגלה ערופה (סוטה מח: ושם) אלא היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים מכל מקום באבני אפוד מודי דבעי שמיר משום דכתיב במלאתם כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר והן נבקעות מאיליהן כתאנה זו שנבקעת בחמה ואינה חסרה כלום ואין להקשות מההיא דפרק בתרא דסוטה דתנן משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בהמ"ק בטל השמיר דמשמע משחרב בהמ"ק היינו בית ראשון מדקתני בתריה פולמוס אספסיינוס של טיטוס שהיו קודם חורבן בית שני אלמא לא הוה השמיר בבית שני הא ליתא דודאי ההוא משחרב ב"ה בטל השמיר בבית שני מיירי דאי בבית ראשון ליערבינהו וליתנינהו משחרב בהמ"ק בטלו אורים ותומים ושמיר דהא בגמ' בברייתא אורים ותומים משחרב בית ראשון תני ליה ואורים ותומים לא היו בבית שני שהם מחמשה דברים שחסר בית שני ויש תימה כיון דהוה שמיר בבית שני א"כ לקמן פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון דפריך היכי ניעביד ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא ניחתכינהו פירוש בברזל שלא להיות שם פגימה לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ומאי קושיא ליעבדינהו על ידי שמיר וי"ל דעל ידי שמיר אינו נעשה חלק כי אם מבקע כתאנה שלא תהא חסרה כלום אבל אין עושה אותן שלימות שלא תחגור בהן צפורן ופגימה בחגירת צפורן פסלה במזבח כדאיתא בפרק קמא דחולין (דף יח. ושם):

עבודה זרה כג:

Navigate the library