Avodah Zarah 7b

בְּפַרְהֶסְיָא — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְקַבְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִלְכְתָא כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. מַתְנִי׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה לִפְנֵיהֶם וּשְׁלֹשָׁה לְאַחֲרֵיהֶם — אָסוּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן — אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן — מוּתָּר. גְּמָ׳ אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: נוֹצְרִי, לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹלָם אָסוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן מוּתָּר כּוּ׳. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! הֵן בְּלֹא אֵידֵיהֶן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: הֵן בְּלֹא אֵידֵיהֶן, וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי סָבְרִי: הֵן וְאֵידֵיהֶן. אִיבָּעֵית אֵימָא: נָשָׂא וְנָתַן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: נָשָׂא וְנָתַן מוּתָּר, וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי סָבְרִי: נָשָׂא וְנָתַן אָסוּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דִּשְׁמוּאֵל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּגּוֹלָה אֵין אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֵידָם, תַּנָּא קַמָּא אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, רַבָּנַן בָּתְרָאֵי לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל. אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּנַחוּם הַמָּדִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. דְּתַנְיָא, נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֶחָד לִפְנֵי אֵידֵיהֶן, תַּנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ דְּנַחוּם הַמָּדִי, וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי אִית לְהוּ דְּנַחוּם הַמָּדִי. גּוּפָא, נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֶחָד לִפְנֵי אֵידֵיהֶן. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר. וְהָאִיכָּא רַבָּנַן בָּתְרָאֵי דְּקָיְימִי כְּוָותֵיהּ! מַאן חֲכָמִים? נַחוּם הַמָּדִי הוּא. תַּנְיָא אִידַּךְ: נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מוֹכְרִין לָהֶן סוּס זָכָר וְזָקֵן בַּמִּלְחָמָה. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר. וְהָאִיכָּא בֶּן בְּתִירָא דְּקָאֵי כְּוָותֵיהּ, דִּתְנַן: בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס. בֶּן בְּתִירָא לָא מְפַלֵּיג בֵּין זְכָרִים לִנְקֵבוֹת, אִיהוּ מִדְּקָא מְפַלֵּיג בֵּין זְכָרִים לִנְקֵבוֹת, כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. וּלְרַבָּנַן נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר. תַּנְיָא [אִידַּךְ], נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֵּׂר זֶרַע וְיָרָק וְזִירִין. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר! וְהָאִיכָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּקָאֵי כְּוָותֵיהּ, דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק וְזִירִין! הָתָם בִּדְגִנּוּנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְאַבָּיֵי: גַּבְרָא רַבָּה אֲתָא מֵאַתְרִין, כֹּל מִילְּתָא דְּאָמַר, אָמְרִי לֵיהּ: ״נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר״. אֲמַר [לֵיהּ]: אִיכָּא חֲדָא דְּעָבְדִינַן כְּוָותֵיהּ, דְּתַנְיָא: נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אֲמַר [לֵיהּ] בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא, דְּתַלְיָא בְּאַשְׁלֵי רַבְרְבֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ וְגוֹ׳״, אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִתְפַּלֵּל, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל צְרָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד״. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי, הָכְתִיב: ״אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי״! הָכִי קָאָמַר: ״אֶשְׁפּוֹךְ לְפָנָיו שִׂיחִי״ — בִּזְמַן שֶׁצָּרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי, הָכְתִיב: ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״! הָכִי קָאָמַר: אֵימָתַי תְּפִלָּה לְעָנִי? בִּזְמַן שֶׁלִּפְנֵי ה׳ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. מִכְּדֵי קְרָאֵי לָא כְּמָר דָּיְיקִי וְלָא כְּמָר דָּיְיקִי, בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי [דְּדָרֵישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי]: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, מְנָלַן? מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב: ״ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה״.

בפרהסיא - הואיל ופקרו כל כך שוב אין נותנין לבן לשוב בתשובה שלימה: שובבים - משמע מזידים ופרהסיא לשון מרד וגאוה כמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיהו נ״ז:י״ז): לעולם אסור - שלשה לפניו ושלשה לאחריו והוא עצמו כלומר כל שבעת ימי השבת: ת"ק סבר הן בלא אידיהן - כדדייקינן לעיל דקתני לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים ש"מ שלשה לפניהם לבד האיד קאמר: ורבנן בתראי - דלא יהבו סימנא איכא למימר הואיל ולא אשכחן מידי ביניהן איכא למימר בהא אתו לאפלוגי דהן ואידיהן ג' קאמר: רבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור - סתמא קאמרינן ולא קתני אסור לשאת ולתת כתנא קמא דמשמע לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי: בגולה - אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך בעבודת כוכבים כדאמרינן (לקמן) עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים נינהו כו'. ועוד דמסתפינן מינייהו: רבנן בתראי לית להו דשמואל - דכיון דלא מסיים בהדיא במאי פליגי איכא למימר לטפויי אתו דשמעינן לתנא קמא דקאמר לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם וסתמא דמילתא כשאין יד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל קא אמר ואתו אינהו למימר לפני אידיהן לעולם אסורין. ואיפכא ליכא לשנויי דתתריץ שפיר דסתם תנא בתרא לטפויי אתא: רבנן בתראי אית להו כנחום - דלא יהבי חושבנא אלא אסור סתמא קאמרי: נשתקע הדבר - לא יצא דבר זה מפי אדם לעולם. ל"א לא יצא דבר זה לחוץ: מוכרין להן סוס זכר זקן - בתוך המלחמה שאינו אלא לקלקל ומלתא דלא שכיחא הוא ולא אתי למילף מינה למכור בהמה אחריתי דהא דאמרי רבנן אין מוכרין להן בהמה גסה לא אסרו אלא משום שאלה או שכירות כדאמר בפירקין דלקמן (עבודה זרה ד' טו.) והכא במלתא דלא שכיחא לא גזור רבנן: בן בתירא מתיר בסוס - לפי שמלאכתו לרכוב אדם עליו ואין במלאכה זו חיוב חטאת שהחי נושא את עצמו דתנן במשילין פירות (ביצה לו:) אלו הן משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה: לא קא מפליג בין זכר לנקבה - בין זקן לבחור איהו מדקמפליג ואוסר בבחור: כרבנן סבירא ליה - דאסרי משום תורת כלי זיין דקטיל בסיחופיה כדלקמן: ולרבנן נשתקע הדבר - שיהא מותר בזקן דכולן אסורין: השבת - ירק של תבלין שקורין אוי"ר ובלשון רומי אניט"ו: מתעשר זרע וירק וזירין - בין שלקטו כשהוא ירק בין שלקטו כשהוא זירין דולדיילש"א בלע"ז ובין שהניחו עד שצמחו גרעיני זרעו בתוכו והוקשו וחבטן צריך לעשר את הזרע מדרבנן דאורחיה למיכליה זרע וירק וזירין הלכך כולהו הוו להו גמר פירי: בדגנוניתא - הגדל בגנה דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות אינו נאכל ירק אלא זרע כעין חרדל: מאתרין - ממקומנו ממדי: בשומע תפלה - מאריך בה ושואל צרכיו: באשלי רברבי - חבלים עבים וחזקים. ויש אומרים באילנות גדולות כמו ויטע אשל (בראשית כ״א:ל״ג). כלומר הא לאו כוותיה אתון עבדין פלוגתא דרבנן נמי היא כדקתני לקמן וחכ"א כו': ואח"כ יתפלל - י"ח: כי יעטוף - עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה והדר לפני ה' ישפוך שיחו שמונה עשרה:
עטיפה לשון כאב ופריחת לב מתוך צרה כמו בהתעטפם כחלל (איכה ב): לשוח בשדה - תפלת המנחה תקן בפרק תפלת השחר (ברבות כו:): בזמן שצרתי לפניו אגיד - כבר קודם לכן: לא כמר דייקי כו' - דהא איכא לשנויי הכי והכי: יסדר אדם שבחו של הקב"ה - שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואח"כ בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה:

סוס זכר זקן במלחמה - פי' ר' אלחנן דלהכי נקט זכר במלחמה כדאמרינן בירושלמי גבי בן בתירא מתיר בסוס לא אמרו אלא בסוס זכר שהורג את אדונו במלחמה וזקן נמי נקט דשמא ימות במלחמה ויהרוג בעליו עמו ומילי מילי קתני ור"א מביה"ם היה מפרש דזקן נקט לרבותא דאע"פ שעושה בו מלאכה שיש בה חיוב חטאת כדאמר לקמן (עבודה זרה דף טז.) מפני שכשמזקין מטחינו בריחים אפילו הכי מותר וזכר במלחמה נמי נקט לרבותא ואע"פ שיש לאסור כדאמר לקמן (עבודה זרה דף טז.) מפני ב' דברים אחת משום תורת כלי זיין ואחת משום תורת בהמה גסה ואפי' הכי מותר: ואין שיחה אלא תפלה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה - תימה דבפרק תפלת השחר (ברכות דף כו:) אמרינן יצחק קבע תפלת מנחה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה דכתיב אשפוך לפניו שיחי וי"ל דתרוייהו איצטריך דתרוייהו מלמדים זה את זה דאי מקרא דיצחק הוה אמינא שיצא בשדה לדבר עם שום אדם ולא לתפלה תלמוד לומר אשפוך לפניו שיחי אלמא לשון תפלה הוא ואי מאשפוך לפניו שיחי הוה אמינא דלשון תפלה הוא אכן אינו תפלה קבוע ת"ל קרא דיצחק דכתיב ביה לפנות ערב ולפנות משמע שכן היה דרכו בכל ערב והיינו תפלת מנחה:

עבודה זרה ז:

Navigate the library