Avodah Zarah 45b

וְהָכָא בָּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — מוּתָּר, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — אָסוּר. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: מִפְּנֵי מָה אֲשֵׁירָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, וְכֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם אָסוּר. ״וְכֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסַת אָדָם״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ? וְאַף רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — אָסוּר, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ — וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת״ — וְלֹא גְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם, שׁוֹמֵעַ אֲנִי ״תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן אֱלֹהֵיהֶם״ — וְלֹא רַעֲנָן אֱלֹהֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״. אֶלָּא ״תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן״ לְמָה לִי? הָהוּא לְכִדְרַבִּי עֲקִיבָא הוּא דַּאֲתָא, דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ, כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן, דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וְרַבָּנַן, הַאי ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִילָּה לְכָךְ. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהָכִי? הָכִי נָמֵי. אֶלָּא אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וַּאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״, אֵיזֶהוּ עֵץ שֶׁגִּידּוּעוֹ אָסוּר וְעִיקָּרוֹ מוּתָּר? הֱוֵי אוֹמֵר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ. וְהָא ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ קָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא! אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר ״תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״, הָיִיתִי אוֹמֵר ״אֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִילָּה לְכָךְ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״, אִיַּיתַּר לֵיהּ ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ לְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ. וְרַבָּנַן, הַאי ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? לְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: גִּידּוּעֵי עֲבוֹדָה זָרָה קוֹדְמִין לְכִיבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּיבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדֵם לְבִיעוּר עֲבוֹדָה זָרָה. דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם״ וְהַנַּח, ״וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם״ וְהַנַּח. וְהַנַּח, סָלְקָא דַּעְתָּךְ? שְׂרֵיפָה בָּעֵי! אָמַר רַב הוּנָא: רְדוֹף, וְאַחַר כָּךְ שְׂרוֹף. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מְ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן״ — ״אַבֵּד״, וְאַחַר כָּךְ ״תְּאַבֵּדוּן״. וְרַבָּנַן? הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא״. וְרַבָּנַן? הַהוּא לְכַנּוֹת לָהּ שֵׁם, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם״.

אילן שנטעו - שלא לשם אשרה ולבסוף עבדו דשמעיה לת"ק דאמר הרים וגבעות שרו ה"ה כל כיוצא בהן שמחוברין ולא היתה תחילתו לעבודת כוכבים ואיזו היא אשירה אסורה שנטעו מתחילה לכך דתפיסת יד אדם אינו כלום אא"כ היא לשם עבודת כוכבים אבל נטעו גרעין שלא לשם אשירה אין זו תפיסת ידי אדם הואיל וההיא שעתא לאו דעתיה לעבודת כוכבים היה וממעטי ליה מתחת כל עץ רענן ולא עץ עצמו ואתא ר' יוסי הגלילי למימר אילן שנטעו גרעין אפי' שלא לשם אשירה ולבסוף עבדו אסור דלא דמי להר שהרי יש בה תפיסת ידי אדם בנטיעה הילכך תוספתו אסור אבל עיקרו קודם שהשתחוה לו מודה דשרי כדלקמן (עבודה זרה דף מח.): ממאי - שמעינן דר' יוסי אסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: הא דמיהדר ותני כל שיש בו תפיסת יד וכו' לאתויי מאי: ר' יוסי בר' יהודה סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור - מדקאמר דלא דרשינן ולא עץ רענן אלהיהם דאי קסבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו שרי לדרוש תחת כל עץ רענן ולמישרייה והכי איבעי ליה למיתני מתוך שנאמר ולא עץ רענן אלהיהם שומע אני כל האשרות מותרות ת"ל ואשריהם תשרפון וגו': תלמוד לומר ואשריהם תשרפון - ולקמן (עבודה זרה דף מח.) מפרש ממאי דבנטעו ולבסוף עבדו קאי: לכדר"ע - דכיון דלא מצינן למידרשיה דהא כתיב ואשריהם תשרפון מוקמינן ליה לסימנא אבל קמאי למיעוטא דרשינן: גידועו - מה שהחליף אחרי כן דקאמר תגדעון מכלל דעיקרו עוזב בקרקע ויהנה ממנה: והא ואשריהם תשרפון באש נסיב - רבי יוסי בר' יהודה תלמודא למלתיה ולמיסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: בלשון אילו לא נאמר - קא נסיב לה למלתיה למיסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: וה"ק אילו לא נאמר ואשריהם תשרפון באש - לאילן שנטעו מתחלה הייתי אומר ואשריהם תגדעון למיסריה הוא דאתי אבל אילן שנטעו ולבסוף עבדו שרי תלמוד לומר ואשריהם תשרפון באש לאילן שנטעו מתחלה לכך ואייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו: ורבנן - דאמרי כל האילן מותר: האי ואשריהם תגדעון - שעיקרו מונח בארץ במאי אוקמי ליה אי באילן שנטעו מתחלה לכך כולה אסור: מיבעי ליה לכדר' יהושע וכו' - גידוע זה לא להתיר עיקרו אלא שיגדעו מיד בכניסתם ולאחר כיבוש יחפשו אחריהם לשרשם ולבערם: גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש א"י - בכניסתן נצטוו לגדעם מיד ולאחר כיבוש ישרשו אחריהם: והנח - מדלא כתב ישרוף: שריפה בעי - דהא אתי לידי תקלה ועוד כתיב אחרינא פסילי אלהיהם תשרפון: הנח - עד שתרדוף ותכלה את העובדי כוכבים ואח"כ שרוף: האי סברא מנליה - מדרב יוסף לא נפקא דהוא גופיה אתגדעון ואתשרפון קא סמיך דאי מונתצתם הוה אמינא הנח דוקא דגזירת הכתוב היא שאין צריך לבער מדלא כתב בהו שריפה אבל באשרה כיון דחזינן בה שני ביטולין אמרינן נמי התם דונתצתם קודם לכיבוש כתיב ולאחר כיבוש בעי שריפה: ואח"כ תאבדון - אלמא יש שהות הפסק בינתיים:

והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קא מיפלגי - רש"י תפס שיטתו בכולה שמעתין דקרי נטעו ולבסוף עבדו היכא שנטעו גרעין אבל בנטעו אילן לכ"ע אסור והכא קמיפלגי בנטעו גרעין דת"ק סבר דכיון שנטעו גרעין שלא לשם אשרה אין זו תפיסת ידי אדם ור' יוסי הגלילי סבר נטעו גרעין נמי אסור דלא דמי להר שלא היה בו תפיסה כלל אבל הכא היה בו תפיסה בשעת נטיעה וכמה תשובות יש חדא דכי קאמר בסמוך לרבנן ואשריהם תשרפון באש מבעיא ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך אמאי לא קאמר לאילן שנטעו אילן ולא גרעין ועוד קשה דאמרינן גבי הנכרים העובדים הזרעים ואת הירקות דאמר לך מני ר' יוסי בר' יהודה ופריך ולוקמה באילן שנטעו מתחלה לכך ורבנן ואמאי לא פריך לוקמיה בנטעו אילן ודברי הכל ועוד קשה דאמר רב לקמן בפרקין המשתחוה לבית אסרו לומר דאפי' בתלוש ולבסוף חברו אסור והשתא מאי איריא דנקט בית אפילו אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור היכא דהוי דומיא לבית כגון שנטעו אילן דהוי תלוש ולבסוף חברו ולשמעינן אילן וכ"ש בית לכן נראה לפרש דודאי כשנטעו גרעין לכ"ע שרי דאין זה תפיסת יד אדם והכא בנטעו אילן קמיפלגי דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה והשתא ניחא דנקט רב לקמן המשתחוה לבית דאילו אילן כי האי גוונא כיון שהוא מושרש בקרקע חשיב מחובר גמור וא"ת היכי מצי אמר ר"ע דקרא אתא לסימנא בעלמא אמאי לא דריש לקרא דכל עץ רענן ולא עץ רענן אלהיהם לאילן כשנטעו גרעין דלכ"ע שרי אי נמי אף לפי' רש"י לאילן שעלה מאליו דדברי הכל מותר כדפי' הוא לקמן בשמעתין גבי הצד השוה וי"ל דלהני לא צריך קרא דודאי שרו דלא נפקי מכלל הרים כיון שלא היה בהם תפיסת ידי אדם מעולם ואף על גב דכתיב גבעות ולא אמרינן דלא נפקי מכלל הרים לא קשיא דאורחא דקרא הוא למיכתב הרים וגבעות בהדי הדדי: ורבי יוסי הגלילי סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור - תימה מאי קאמר ר' יוסי הגלילי במתניתי' מפני מה אשרה אסורה משמע שר"ל דמן הדין היה לנו להתירה והיאך הא לדידיה אמרינן בסמוך דכתב תרי קראי לאסור אילן אפילו נטעו ולבסוף עבדו וי"ל דהא דבעי מפני מה אשרה אסורה לאו משום דהדעת נוטה להתיר אלא ה"ק מפני מה אשרה אסורה יותר מהרים וגבעות ואי לאו דאיכא טעמא באשרה הוה אמינא גלי קרא דאילנות אסירי וה"ה הרים וגבעות והוה אמינא דלא דרשי' ההרים אלהיהם: הנח ורדוף ואח"כ שרוף - מדרב יוסף לא נפקא דהא אתגדעון ואתשרפון סמיך דאי מונתצתם הוה אמינא הנח דוקא דגזירת הכתוב היא שאין צריך לבערו מדלא כתיב בהו שריפה אבל כיון דבאשרה חזינא שתי בעירות אמרינן נמי התם דונתצתם קודם כיבוש כתיב ולאחר כיבוש בעי שריפה לשון רש"י:

עבודה זרה מה:

Navigate the library