Avodah Zarah 51b

עַד כָּאן הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, שֶׁהֲרֵי עוֹנְשָׁן אָמוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ וְגוֹ׳״. עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ״. וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילָא, דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ וּ״פֶן״ וְ״אַל״ — אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. מִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים״, שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כְּבָר, ״עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״, מְלַמֵּד שֶׁכׇּל הַזּוֹבֵחַ בְּבָמָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הוּא זוֹבֵחַ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. ״וֶהֱבִיאָם לַה׳״ — זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם״. יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם״, זֹאת לָהֶם, וְלֹא אַחֶרֶת לָהֶם. אָמַר רָבָא: קְרִי בֵּיהּ ״וְלֹא יִזְבְּחוּ״, וּקְרִי בֵּיהּ ״וְלֹא עוֹד״. מַתְנִי׳ מָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵלִים — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכׇל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ — אָסוּר. גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם״, הָא כֵּיצַד? ״עִמָּהֶם״ דֻּומְיָא דַּ״עֲלֵיהֶם״, מָה ״עֲלֵיהֶם״ — דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר, אַף ״עִמָּהֶם״ — דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר. וְאֵימָא: ״עֲלֵיהֶם״ דּוּמְיָא דְּ״עִמָּהֶם״, מָה ״עִמָּהֶם״ — כׇּל מַה שֶּׁעִמָּהֶם, אַף ״עֲלֵיהֶם״ — כֹּל שֶׁעֲלֵיהֶם! אִם כֵּן, לֹא יֵאָמֵר ״עֲלֵיהֶם״. מָעוֹת, דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בַּכִּיס קָשׁוּר וְתָלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ. כְּסוּת, דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בִּכְסוּת מְקוּפֶּלֶת וּמוּנַּחַת לוֹ עַל רֹאשׁוֹ. כְּלִי, דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: דִּסְחִיפָא לֵיהּ מַשְׁכִּילְתָּא אַרֵישֵׁיהּ. אָמַר רַב אַסִּי בַּר חִיָּיא: כׇּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַקִּלְקְלִין, אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר. חוּץ לְקִלְקְלִין — דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: נָקְטִינַן, אֵין קִלְקְלִין לֹא לִפְעוֹר וְלֹא לְמַרְקוּלִיס. לְמַאי? אִילֵימָא דַּאֲפִילּוּ פְּנִים כְּחוּץ דָּמֵי וְשָׁרֵי — הַשְׁתָּא פַּעוֹרֵי מְפַעֲרִין קַמֵּיהּ, מַיִם וּמֶלַח לָא מַקְרְבִין לֵיהּ?! אֶלָּא, אֲפִילּוּ חוּץ כְּבִפְנִים דָּמֵי וְאָסוּר. מַתְנִי׳ עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּינָּה אוֹ מֶרְחָץ — נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה. הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים — נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי — אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל — אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד. גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, לְאַפּוֹקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ דִּשְׁרֵי. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא — הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין. מַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא — כׇּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא, וּמַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא — אֲבָל אַסֵּיפָא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲחֵרִים בַּהֲדַהּ, אֲפִילּוּ בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם״, בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל עֲשָׂאוּם וְלֹא גְּמָרוּם, גְּמָרוּם וְלֹא הֱבִיאוּם, הֱבִיאוּם וְלֹא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן, יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם״, שֶׁאֵין אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבְדוּ; מִכָּאן אָמְרוּ: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים, עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁתֵּיעָבֵד. אָמַר מָר: בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא ״מְקוֹמוֹת״ כְּתִיב, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִמְקוֹמוֹת דְּלָא מִיתַּסְרִי, דִּכְתִיב: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״, וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם,

עד כאן - האי ולא יזבחו בפרשת שחוטי חוץ כתיב ועד פסוק זה הענין מדבר בקדשים שהקדישם בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן והקריבן בשעת איסור הבמות: שהרי עונשן אמור - שגילה לך הענין את עונשן שהן בכרת: מכאן ואילך - האי ולא יזבחו עוד: בשעת היתר - קודם שהוקם המשכן והזהיר הכתוב שאע"פ שהיו מוקדשין לשם הקרבת במה לא יקריבום עוד בבמה לגבוה שנאמר את זבחיהם זבחים העומדים קודם לכן שהתרתי בבמה לגבוה בשעת איסור הבמות כזובח על פני השדה לעבודת כוכבים: זו מצות עשה - כאלו שהוקדשו קודם הקמת המשכן והקריבן אחרי כן בבמה שעובר בעשה: יכול יהא ענוש כרת - כאילו הקדישן בשעת איסור והקריבן דענוש בהן כרת לעיל: זאת להם - עשה ולא תעשה: ואין אחרת להם - כרת. אלמא לאזהרת שוחטי חוץ קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות אתא ואזהרת מרקוליס מנלן: קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד - והאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוייהו ותחשביה תרי לאוי: מתני' מצא בראשו - של מרקוליס מעות כסות וכלים מותרין שאינן של נוי כדמפרש בגמרא: גמ' עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם - משמע שהיו מקריבין עץ ואבן וכסף וזהב וקרי ליה קרא שקוצים אלמא כל מה דמקריבין קמיה מיתסר: וכתוב אחד אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם - אבל עץ ואבן לא כתיב: הא כיצד עמהן דומיא דעליהן מה עליהן דבר של נוי אסור - דהא כסף וזהב הוא אף עמהן דכתיב עץ ואבן אם של נוי הוא אסור ואם לאו מותר. ולקמן פריך הא מעות דבר של נוי הוא: כל שעמהם - דהא כתיב נמי עץ ואבן וסתם עץ ואבן לאו דנוי נינהו: א"כ לא יאמר עליהם - כוליה קרא לא איצטריך דהשתא מה שעמהן דאינו עליו ממש אשמועינן קרא דשקוצים נינהו ואסירי שעליהן מיבעיא לך. לשון אחר כל שעמהן דאשר ריבויא הוא: מעות דבר של נוי הוא - ואמאי קתני מתני' דמותר: מקופלת - מכופלת פלייד"א בלע"ז: דסחיפא לה משכילתא ארישיה - כפויה לו גביע ארישיה ואינה עשויה כמין כובע אלא כלי ארוך ובלשון כנען אקדו"ן ונותנין בו מים כדאמרינן (שבת דף עז:) משיכלא משי כולה שמכבסין בו בגדים ורוחצין בו ידיהן: קלקלין - מחיצה היא פרוסה לפני עבודת כוכבים וקלקלין הוא כינוי של קלעים: אפי' מים ומלח - דלא לנוי הוא כיון דכעין פנים נינהו הוה תקרובת: חוץ לקלקלין - לאו משום תקרובת איתיה: הלכך של נוי אסור - דנפקא מאשר עמהן: שאינו של נוי מותר - ואפי' הוא כעין פנים דהא חוץ לקלקלין לא מנחי תקרובת: אין קלקלין - אין תורת קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס: למאי - הלכתא אין לו קלקלין: אי נימא - דלא מיתסר דבר שאין של נוי לפנים מקלקלין דידיה כשאר עבודת כוכבים: השתא פעורי מפערין קמיה - מתריזין לפניו: אפי' חוץ כפנים דמי ומיתסר - שהרי כל עבודתו דרך בזיון וקלקלין הוי צניעות ולכבוד הלכך לא שייכי ביה ולא מפסקי: מתני' נהנין ממנה שלא בטובה - שלא יעלו שכר לכומרים דאין הקדש לעבודת כוכבים כדאמרן בפ' כל הצלמים (לעיל עבודה זרה דף מד:): גמ' עובדיה - עובדי כוכבים העובדין אותה לא איכפת לן אי יהבינן להו שאר טובת הנאה פורתא: כ"ש ארישא - דכיון דכולה דעבודת כוכבים אסור לתת שכר: בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר - ולקמן פריך הא מקומות כתיב: מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים - ולקמן פריך הא בכלים אוקימתה עבודת כוכבים מנלן דעד שתיעבד: חילוף הדברים - ולקמן מפרש טעמא: את אלהיהם - את אלהיהם בההיא קרא כתיב:

אפילו מים ומלח אסור - פירוש ואפילו שאין עבודתה בכך דאי עבודתה בכך אפי' בכלי צואה נמי והטעם שלפנים מן הקלקלין מקריבין כל דבר אע"פ שאינו נוי וטעם האיסור מטעם תקרובת חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור מטעם תקרובת שאינו של נוי מותר כי אין מקריבין שם אלא דבר של נוי ודלא כפ"ה שפירש דחוץ לקלקלין אין שם תקרובת ודבר של נוי אסור משום ולא תחמוד כסף וזהב א"כ גבי פעור קאמר חוץ כפנים דמיתסר ואמאי כיון שאין מביאין חוץ לקלקלין דבר של תקרובת ומים ומלח אינו לנוי:

עבודה זרה נא:

Navigate the library