Avodah Zarah 47a

אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין, וְהָכָא נָמֵי כְּעִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ דָּמֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ, אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָנֵי נָמֵי כִּי עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ דָּמֵי. הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, מֵעִיקָּרָא בְּהֵמָה וְהַשְׁתָּא בְּהֵמָה, דַּשָּׁא הוּא דַּאֲחִידָא בְּאַנְפַּהּ. הָכָא, מֵעִיקָּרָא חִיטֵּי וְהַשְׁתָּא קִמְחָא. בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ לְמִצְוָה? בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ לְהֶדְיוֹט נָמֵי אָסוּר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ. וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ לְהֶדְיוֹט נָמֵי אָסוּר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, לְעִנְיַן מִצְוָה מַאי? מִי מְאִיס כְּלַפֵּי גָּבוֹהַּ אוֹ לָא? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בַּאֲשֵׁירָה שֶׁבִּיטְּלָהּ קָמִבַּעְיָא לֵיהּ, יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת אוֹ אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּתְנַן: כִּיסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, כִּיסָּהוּ הָרוּחַ — חַיָּיב לְכַסּוֹת. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי? הוֹאִיל וְאִידְּחִי אִידְּחִי! וְאָמַר רַב פָּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: אֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת. דְּרַב פָּפָּא גּוּפֵיהּ אִיבַּעְיָא לֵיהּ, מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא דְּאֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא. אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּלְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת? תְּכֵלֶת דְּמַאי? אִי תְּכֵלֶת לְכֹהֲנִים — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרָמֵי בַּר חָמָא, וְאִי תְּכֵלֶת לְצִיצִית — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! אִין הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲוָה לְמִיבְּעֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּקָא בָעֵי לֵיהּ הָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא: צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת? קַרְנֶיהָ מַהוּ לַחֲצוֹצְרוֹת? שׁוֹקֶיהָ מַהוּ לַחֲלִילִין? בְּנֵי מֵעֶיהָ מַהוּ לְפֹארוֹת? אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי אֲסִיר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, בַּסּוֹמֵי קָלָא בְּעָלְמָא הוּא וּמַיְיתִינַן, אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ הָכִי אֲסִיר? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבָּה: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן, מֵימָיו מַהוּ לִנְסָכִים? מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? אִילֵּימָא לְבָבוּאָה קָא סָגֵיד, אוֹ דִלְמָא לְמַיָּא קָא סָגֵיד? וְתִיבְּעֵי לֵיהּ סֵפֶל לְהֶדְיוֹט! לְעוֹלָם לְמַיָּא קָא סָגֵיד, וְהָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: לְמַיָּא דְּקַמֵּיהּ קָא סָגֵיד, וְקַמָּאֵי קַמָּאֵי אֲזַדוּ, אוֹ דִּלְמָא לְדַבְרוּנָא דְּמַיָּא קָא סָגֵיד? וּמִי מִיתַּסְרִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַיִם שֶׁל רַבִּים אֵין נֶאֱסָרִין! לָא צְרִיכָא, דְּקָא נָבְעִי מֵאַרְעָא. מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל — אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה. שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה —

אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין - דהיא וולדה נרבעו. וגבי נעבד נמי היא וולדה נעבדו ואסורים ואע"ג דחזר ונשתנה אין שינוי בנעבד להוציאו מאיסורו: ואיכא דאמרי - רב זוטרא גופיה לאיסורא הוה פשט וה"ק ואתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן כו': וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו נינהו - ואסירי לד"ה דאין שינוי בנעבד: ומהדר ליה תלמודא הכי השתא: התם - לא אישתני דמעיקרא במעי אמו היה קרוי בהמה והשתא קרוי בהמה: דשא הוא דאחיזא באפה - דלתי הרחם היו סגורין בפניו: לולבו מהו למצוה - את"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא לענין מצות לולב מאי: אשירה - שנאסרה אף להדיוט וביטלה כדאמרינן במתני' נוטל מה שהחליף וקמיבעיא ליה אם ראויה שוב למצוה אם לאו: יש דחוי אצל מצות - מי הוי שייכא תורת דחוי במצות דנימא הואיל ונדחה בעודו אשירה ידחה עולמית: או אין דחוי - ומשתריא: אלא שחזר ונתגלה - לאחר שכיסתו הרוח: ה"ג והוינן בה כי חזר ונתגלה מאי הוי - הא אידחי ליה כשכיסתו הרוח כיון דכל זמן דלא נתגלה פטור מלכסות אידחי ליה מכיסוי: ל"ש לקולא - כגון גבי אשירה שבטלה למיהדר לאישתרויי לולבו למצוה: ל"ש לחומרא - כגון גבי כיסוי דמחייבינן למיהדר ולכסויי: או דלמא ספוקי מספקא ליה - אי יש דחוי אי אין דחוי: ולחומרא אמרינן - אין דחוי הלכך גבי כיסוי חייב לכסות אבל לקולא כגון הכא לא אמרינן אין דחוי למישרא תיקו: תכלת דכהנים - דבגדי כהונה לצורך עבודה וקמיבעיא לן מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ואת"ל כקרבן דמו היכא דנשתנה כשצובעין אותו יש שינוי בנעבד להתירו לגבוה או לא: היינו בעיא דרמי בר חמא - דהנך תרתי בעיי בעא רמי בר חמא לעיל בשמעתין: אי תכלת דציצית - וקמבעיא הואיל דבר מצוה הוא מי מאיס נעבד כלגבוה או לא: היינו דר"ל - דבעי בלולב: לחצוצרות - לשיר של קרבן דקיימא לן בהחליל דשיר מעכב את הקרבן: חלילין - לשיל"ש בלע"ז: לפארות - נימין של כינור. קורד"ש בלע"ז: עיקר שירה בכלי - פלוגתא היא בפ' החליל (סוכה דף נ:): אפילו הכי אסור - מאיסי ואפילו את"ל לענין דקל דמותר לולבו הכא כיון דצורך קרבן מאיס טפי: מעין - אינו נאסר להדיוט דמחובר הוא: אי לבבואה - דידיה פרצוף שלו: ותיבעי לך בספל ולהדיוט - מדאיבעיא ליה במחובר ולגבוה מכלל דפשיטא ליה דבתלוש כה"ג אסירי להדיוט והא בתלוש נמי איכא למיבעיא: למיא דקמיה - למים שהוא רואה עכשיו לפניו השתחוה והרי הלכו להם: וקמאי קמאי - כלומר מעין המקלח כל זמן שהמים באים ראשון ראשון והולכין להם והבאים אחריהן מותרים: א"ד לדברונא דנהר - לקילוח של נהר והילוכו השתחוה והרי כל הנהר נעבד ואי יש נעבד במחובר אסירי: מתני' מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים - שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד: אסור לבנותו - שבונה כותל לעבודת כוכבים: כונס לתוך קרקעו - ד' אמות: היה שלו ושל עבודת כוכבים - שמקום עובי הכותל חציו שלו:

הכא מעיקרא חטים והשתא סולת - תימה הכא משמע דיותר יש להתיר חטים ועשאן סולת יותר מוולד ובמרובה (ב"ק דף סו. ושם ד"ה הם) משמע אפכא דב"ש מוקמי גם לרבות שינוייהם ומתירין ולדותיהם וי"ל דהתם גבי אתנן טעמא דב"ש משום דלא ניחא ליה בנפחיה ולא עשה הולד אתנן אבל עבודת כוכבים ניחא ליה בנפחיה והכי אמר רבא פ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד"ה דניחא) ולד מוקצה ונעבד אסור דניחא ליה בנפחיה: ואליבא דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך - הוה מצי למיבעי באילן העומד מאליו ואליבא דכ"ע או בשנטעו גרעין לפי מה שפירש אלא ניחא ליה למיבעי אליבא דרבנן אי נמי באילנות דשכיחי א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוה מצי למיבעי אליבא דר' יוסי בר יהודה בעיקר אילן אם נאסר מה שהיה שם קודם שעבדו כדאמרינן לעיל איזהו דבר שפירותיו אסורים ועיקרו מותר הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: מי מאיס או לא - ר"ל אית ליה שפיר דרבא (סוכה לא:) דלולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות לא ליהנות נתנו אבל הכא מיירי אחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא: אשירה שבטלה קא מיבעיא ליה יש דחוי או אין דחוי - כדאמרינן (בסוכה דף לג.) גבי נקטם ראשו (דלולב) ועלתה בו תמרה מערב יום טוב כשר ובעלתה בו תמרה ביו"ט מבעיא ליה התם ופשיט כי הכא מכסהו הרוח וכו' ומסיק תיקו תימה תפשוט דאין דחוי מההיא דהתם (דף לב:) היו (ענפיו) מרובין מעליו פסול ואין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר ומוקי לה (שם לג:) ואפי' אשחור מעיו"ט דהשתא הוי דחוי מעיקרו כי הכא וכי היכי דעלתה בו תמרה ביו"ט ואפ"ה אם מיעטן כשר אלמא אין דחוי וי"ל דתמרה אין בידו להעלות תמרה וכן ביטול אשירה אין בידו דע"י עובד כוכבים צריך לבטלה ולא דמי להדס דבידו למעט: היינו בעיא דרשב"ל - נקט רשב"ל משום דלמצוה היא כמו בציצית דהא בכלל בעיא דרמי בר חמא היא שהרי נשתנה ע"י טוייה: קרניה מהו לחצוצרות - תימה דהא תניא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כח.) חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכות פסולה וכל שכן של קרן דבשלמא ההיא דקינים (פ"ג מ"ו) דתנן כשהוא מת קולו ז' [שתי] קרניו [שתי] חצוצרות [כו'] י"ל שהוא שופר של (קדוש) השנה כדאיתא פ' במה מדליקין (שבת דף לו.) חצוצרות שיפורא אבל הכא במכשירי קרבן קא מיירי דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וי"ל דההיא דמנחות מיירי בחצוצרות שתוקעין הכהנים והכא בחצוצרות של לוים שהם משוררים על הקרבן וכמה כלי שיר היו שם כנורות ונבלים ומצלתים תדע דקאמר בסמוך עיקר שירה בפה ושיר לא מעכבא ואיך זה יכול להיות והכתיב ותקעתם בחצוצרות אלא ש"מ כדפי' דתקיעה דקרא לכהנים ורבי' יהודה מפרש דההיא דמנחות בשל משה דוקא קאמר וראיה דבתוספתא מצינו היו מחצצרין וחצוצרות של זהב בידיהם [ועי' תוס' זבחים סח. ד"ה כשהוא]: לא צריכא דקנבעי מארעא - ר"ל ואינם יוצאים חוץ לשדיהם דאילו היו יוצאים חוץ לשדיהם הא תנן (ב"ק דף פא.) מעין שיצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו ואם כן הוו מים של רבים ואינם נאסרים:

עבודה זרה מז.

Navigate the library