עבודה זרהכח.
טוען את הדף…
מַכָּה שֶׁל חָלָל — אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה אָמַר רַב: גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל הֲרֵי הֵן כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: כׇּל מַכָּה שֶׁצְּרִיכָה אוֹמֶד, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהַאי אִישָּׁתָא צְמִירְתָּא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמֵי, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. מֵהֵיכָן מַכָּה שֶׁל חָלָל? פֵּירֵשׁ רַבִּי אַמֵּי: מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים. בָּעֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כַּכֵּי וְשִׁינֵּי מַאי? כֵּיוָן דַּאֲקוּשֵׁי נִינְהוּ כְּמַכָּה דְּבָרָאֵי דָּמוּ, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּגַוָּאֵי קָיְימִי, כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמוּ? אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. חוֹשֵׁשׁ הוּא דְּלָא, הָא כָּאֵיב לֵיהּ טוּבָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא תַּנָּא הֵיכָא דְּכָאֵיב לֵיהּ טוּבָא ״חוֹשֵׁשׁ״ נָמֵי קָרֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִּינָא, אֲזַל לְגַבַּהּ דְּהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עֲבַדָה חַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲמַר לַהּ: לְמָחָר מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. אִי צְרִיכְנָא מַאי? אֲמַרָה: אִשְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית. אִישְׁתְּבַע לַהּ: ״לֵאלָהָא יִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא״. גַּלִּיָיהּ לֵיהּ, לִמְחַר נְפַק דַּרְשַׁהּ בְּפִירְקָא. וְהָא אִישְׁתְּבַע לַהּ! ״לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא״, אֲבָל לְעַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל מְגַלֵּינָא. וְהָאִיכָּא חִילּוּל הַשֵּׁם! דְּגַלִּי לַהּ מֵעִיקָּרָא. אַלְמָא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמְיָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי צַפְדִּינָא, הוֹאִיל וּמַתְחִיל בְּפֶה וְגוֹמֵר בִּבְנֵי מֵעַיִים. מַאי סִימָנֵיהּ? רָמֵי מִידֵּי בֵּי כַכֵּי, וּמַיְיתֵי דְּמָא מִבֵּי דָרֵי. מִמַּאי הָוֵי? מִקָּרִירֵי קָרִירֵי דְּחִיטֵּי, וּמֵחַמִּימֵי חַמִּימֵי דִּשְׂעָרֵי, וּמִשִּׁיּוּרֵי כָּסָא דְּהַרְסָנָא. מַאי עֲבַדָא לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: מֵי שְׂאוֹר וְשֶׁמֶן זַיִת וָמֶלַח, וּמָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁחָא דַּאֲוָוזָא בְּגַדְפָּא דַאֲוָוזָא. אָמַר אַבָּיֵי: אֲנָא עֲבַדִי כּוּלְּהוּ וְלָא אִיתַּסַּאי, עַד דַּאֲמַר לִי הַהוּא טַיָּיעָא: אַיְיתִי קַשְׁיָיתָא דְּזֵיתָא דְּלָא מְלוֹ תִּילְתָּא, וּקְלִנְהוּ אַמָּרָא חַדְתָּא, וְדַבֵּיק (בֵּיהּ) [אַבֵּי] דְּדָרֵיךְ. עֲבַדִי הָכִי וְאִיתַּסַּאי. וְרַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת — אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. וְהָא רַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָדָם חָשׁוּב הֲוָה, וּרְמָא לֵיהּ יַעֲקֹב מִינָאָה סַמָּא אַשָּׁקֵיהּ, וְאִי לָא רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְּלַחֲכוּהּ לְשָׁקֵיהּ, פַּסְקֵיהּ לְשָׁקֵיהּ! דְּרַבִּי יוֹחָנָן רוֹפֵא מוּמְחֶה הֲוָה, דְּרַבִּי אֲבָהוּ נָמֵי רוֹפֵא מוּמְחֶה הֲוָה, שָׁאנֵי רַבִּי אֲבָהוּ דְּמוֹקְמִי בֵּיהּ מִינֵי בְּנַפְשַׁיְיהוּ ״תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים״. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי פְּדַעְתָּא סַכַּנְתָּא הִיא, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. מַאי אָסוּתַאּ? לְמִיפְסַק דְּמָא — תַּחְלֵי בְּחַלָּא, לְאַסּוֹקֵי — גִּרְדָּא דְּיַבְלָא וְגִירְדָּא דַּאֲסַנָּא, אוֹ נִיקְרָא מִקִּילְקַלְתָּא. אָמַר רַב סָפְרָא: הַאי עִינְבְּתָא פַּרְוַונְקָא דְּמַלְאֲכָא דְמוֹתָא הִיא. מַאי אָסוּתַאּ? טִיגְנָא בְּדוּבְשָׁא, אוֹ כַּרְפְּסָא בְּטִילְיָיא. אַדְּהָכִי וְהָכִי, לַיְתֵי עִינְבְּתָא בַּת מִינַאּ וְנִיגַּנְדַּר (עילוי) [עִילָּוַיהּ], חִיוָּרְתִּי לְחִיוָּרְתִּי וְאוּכַּמְתִּי לְאוּכַּמְתִּי. אָמַר רָבָא: הַאי סִימְטָא פַּרְוַונְקָא דְּאִשָּׁתָא הִיא, מַאי אָסוּתֵאּ? לִמְחֲיֵיהּ שִׁיתִּין אִיתְקוּטְלֵי, וְלִיקְרְעֵיהּ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא חִיוָּר רֵישֵׁיהּ, אֲבָל חִיוָּר רֵישֵׁיהּ לֵית לַן בַּהּ. רַבִּי יַעֲקֹב חָשׁשל חלל - בחלל גופו: מאי בינייהו - היא היא דהא קי"ל בפ"ב דיומא (דף פד.) דכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת: גב היד - מחללין שבת אע"פ שאינה של חלל ללישנא קמא אין מתרפאין אבל ללישנא בתרא מתרפאין דהואיל ומתחזיא אי חזי דמקלקל בה לחיך ליה לסמא ומעבירו: שצריכה אומד - שמסוכנת כ"כ שצריך לאמדו אם יחיה ואם ימות: מכה של חלל אינה צריכה אומד - לא גרסינן לה: אישתא צמירתא - חולי חמה בלע"ז מלווי"ד. צמירתא לשון שריפה וחמימות ודוגמתו בהכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.) דצמרא צמורי: מן השפה - שפתיים: ככי - זינציב"ש: דאקושי - קשין הן: לא יגמע בשבת - דכל רפואה אסרו חכמים לעשותה בשבת היכא דליכא סכנה משום שחיקת סממנין במסכת שבת (דף נג:): צפדינא - חולי השינים ובלע"ז מישג"א: מטרוניתא - עובדת כוכבים היתה: עבדה - ליה רפואה חמשא בשבתא ומעלי בשבתא: בשבתא מאי - איעביד דלא מצינא למייתי גבך מפני תלמידי בני כלה: דרשה בפירקא - לימד הרפואה לכל: חילול השם - דאיהי סברה אישתבע ועבר אשבועתיה: דגלי לה מעיקרא - משעה שגילתה לו אמר לה דעי שלא נשבעתי ולא אמרתי באלהא דישראל אלא לאלהא דישראל: אלמא - מדבעי לאסויי בשבתא כמכה של חלל דמיא ולקמיה פריך כיון דהכי הוא היכי מיתסי מעובד כוכבים והאמר רבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה [את השבת] אין מתרפאין מהן והכא לא גרס לה עד לקמן: ה"ג אלמא כמכה של חלל דמיא - אמר רב נחמן בר יצחק שאני צפדינא הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים: מאי סימניה - למידע דהוא צפדינא: רמי מידי בי ככי ואתי דמא מבי דרי - כשנותן כלום לתוך פיו יוצא מבין שיניו דם: דרי - הן שורות השינים: מקרירי קרירי דחיטי - מאכל של חיטין ואכלו כשהוא צונן מאד בימי חורף: כסא דהרסנא - דג שטיגנהו בשומן היוצא ממנו עם הקמח: מאי עבדא ליה - מטרונא לרבי יוחנן: משחא דאווזא בגדפא דאווזא - שמן אווזא המחוי באור וסכתן ע"י אחד מכנפי האווז על שיניו מבחוץ: טייעא - ישמעאל: קשייתא דזיתי - גרעינין של זיתים: דלא מלו תילתא - שלא הביאו שליש: וקלנהו אמרא חדתא - ליבן באור מרא חדשה פושיי"ר בלע"ז ושרפן עליו: ודביק בי דרי - בשורות שינים מבפנים: אדם חשוב הוה - ומיסתפי ממלכותא למיקטליה: לחכוהו לשקיה - להעביר הסם שהוא חזק. רבי אבהו הוה קרוב למלכות כדאמרינן בסנהדרין (דף יד.) ובכתובות (דף יז.) דנפקי אמהתא דבי קיסר ומשרו ליה ומצער למיני בקראי: שאני - ההיא מטרוניתא דר' יוחנן: דרופא מומחה הוה - דאמרינן לעיל (עבודה זרה דף כז) אם היה מומחה לרבים מותר דלא מרע אנפשיה: פדעתא - פצע מכת חרב: למיפסק דמא - של פדעתא אם יוצא יותר מדאי: תחלי בחלא - ישקוהו שחלים בחומץ. תחלי קרישו"ן בלע"ז: לאסוקי - להעלות בשר שתחיה המכה: גרדא דיבלא - עשב ששמו יבלא כי ההוא דסוטה (דף י.) קמי רפוקא גרידי דיבלי: גירדא - שגורד שרשיה ונותן אותה גירדא עם גירדת עץ הסנה ועושה תחבושת: דאסנא - סנה: ניקרא מקילקלתא - תולעים שהתרנגולים מנקרין באשפה. מאשפות ירים אביון מתרגמינן מקלקלתא מרים חשוכא (תהילים קי״ג:ז׳): עינבתא - אבעבוע הדומה לענבא. מלנ"ט בלע"ז: פרוונקא דמלאכא דמיתותא הוא - כלומר מסוכן הוא להמית: טיגנא בדובשא - עשב הנקרא רוד"א בלע"ז ושוחקים אותו עם הדבש: כרפסא - אפי"א בלע"ז: בטילייא - יין חזק מאד ומין יין הוא כדאמרינן לקמן (עבודה זרה דף ל.) טילא חריפתא דמצרי זיקי: אדהכי - בעוד שהוא מחזר אחר סממנין אלו: עינבתא בת מינא - עינבתא מענבי הגפן. בת מינא דוגמתה אם גדולה גדולה ואם קטנה קטנה: וניגנדר עליה - יגלגל עליה: חיורתי לחיורתי - לאבעבוע לבן ענבה לבנה: סימטא - קלו"ג בלע"ז נפח העומד באדם: פרוונקא דאישתא הוא - ע"י חולי ששמו חמה הוא בא וסימן הוא לה: שיתין איתקוטלי - מכת אצבע צרדה מדביקה בגודלו ושומטה ומכה בצפרניה: ואי חיור רישיה - נתבשל להוציא הליחה היא רפואתו:מכה של חלל - פ"ה שכנגד חלל הגוף ובירושלמי מפרש כל שהוא מן החלל ולפנים: מכה שע"ג היד - פי' היינו חולי שעלה שם מאליו או שלא ע"י מכת חרב אבל מכת חרב אמרינן בכל מקום דמחללין עליה את השבת כדאמר שמואל בסמוך האי פדעתא מחללין עליה שבת דסכנה היא ומפרשים פדעתא מכת חרב: איכא בינייהו גב היד - ה"ה דהוה מצי למימר איכא בינייהו פדעתא ומכה שהיא צריכה אומד: ככי - פ"ה מקום מושב השינים זינציב"ש וקשה דקאמר בסמוך כיון דאקושי ועוד דבפרק אלו טרפות (חולין דף נט:) גבי אריא נתור ככי ושיני ואין דרך להיות הזינציב"ש נושרות וכן בהחובל (ב"ק דף צב:) שיתין תיכלי מטו לככא דקל חבריה שמע ובסוף המפקיד (ב"מ דף מב:) גבי ההוא תורא דלא ה"ל ככי ושיני למיכל לכך נראה לפרש ככי הם שינים גדולות מישאלי"ס בלע"ז ושיני הם האחרות: תחלי בחלא - ישקוהו שחלים בחומץ קרשו"ן וי"מ לשום על המכה: בטילייא - פ"ה חזק כדאמרינן לקמן (עבודה זרה דף ל.) טיליא חריפא דמצרי זיקי ומיהו מצינו טיליא יין חלש דאמר פרק מי שאחזו (גיטין דף ע.) גריעא דכולהו טיליא חיורא: