טוען את הדף…
אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד. חִילְתִּית, מוּרְיָיס, פַּת, גְּבִינָה — מוּתָּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד. פַּת, לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי קָרִירָא בְּחַמִּימָא — מִידָּע יְדִיעַ, דְּחִיטֵּי בְּדִשְׂעָרֵי נָמֵי מִידָּע יְדִיעַ, אִי כִּי הֲדָדֵי — כֵּיוָן דְּאִיכָּא חוֹתָם אֶחָד לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף. וְרַב, מַאי שְׁנָא גְּבִינָה? דְּלָא טָרַח וּמְזַיֵּיף? חָלָב נָמֵי לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף! אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַפֵּיק חָלָב, וְעַיֵּיל חֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן. הַיְינוּ בָּשָׂר! תְּרֵי גַּוְונֵי בָּשָׂר. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בי״ת אָסוּר בְּחוֹתָם אֶחָד, מח״ג מוּתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. בָּשָׂר, יַיִן, תְּכֵלֶת אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד; מוּרְיָיס, חִילְתִּית, גְּבִינָה מוּתָּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד. לִשְׁמוּאֵל, חֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן הַיְינוּ בָּשָׂר, תְּרֵי גַּוְונֵי בָּשָׂר לָא אָמְרִינַן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִין ימ״ח מח״ג בְּסוּרְיָא, לֹא יַיִן וְלֹא מוּרְיָיס וְלֹא חָלָב וְלֹא מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית וְלֹא חִילְתִּית וְלֹא גְּבִינָה, אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה, וְכוּלָּן אִם נִתְאָרַח אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת — מוּתָּר. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁגֵּר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת לְבֵיתוֹ — מוּתָּר. מַאי טַעְמָא? בַּעַל הַבַּיִת לָא שָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵל אִיסּוּרָא, וְכִי מְשַׁגַּר לֵיהּ, מִמַּאי דְּאָכֵיל מְשַׁדַּר לֵיהּ. וּמֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית. מַאי מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֶלַח שֶׁכׇּל סַלְקוֹנְדְּרֵי רוֹמִי אוֹכְלִין אוֹתָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית, שְׁחוֹרָה — אֲסוּרָה, לְבָנָה — מוּתֶּרֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְבָנָה — אֲסוּרָה, שְׁחוֹרָה — מוּתֶּרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר לְבָנָה אֲסוּרָה, קִירְבֵי דָּגִים לְבָנִים טְמֵאִים מְעוֹרָבִין בָּהּ. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁחוֹרָה אֲסוּרָה, קִירְבֵי דָּגִים שְׁחוֹרִים טְמֵאִים מְעוֹרָבִין בָּהּ. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה, זֶה וָזֶה מְעוֹרָבִין בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵנוּ, שֶׁהָיָה מַחְלִיק פָּנֶיהָ בְּשׁוּמַּן חֲזִיר. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְחִזְקִיָּה — לְמַעוֹטֵי בְּיָדוּעַ, לְרַבִּי יוֹחָנָן — לְמַעוֹטֵי מוּרְיָיס וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקֵי, וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה — חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַדְּבַשׁ, וְהַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה, וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחוֹמֶץ, וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה, וְעָלֶה שֶׁל חִילְתִּית, וְזֵיתֵי גְלוּסְקָאוֹת הַמְגוּלְגָּלִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשְּׁלָחִין אֲסוּרִין, הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה אֲסוּרִין, מִן הַהֶפְתֵּק מוּתָּרִין, וְכֵן לִתְרוּמָה. גְּמָ׳ תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: יוֹשֵׁב יִשְׂרָאֵל בְּצַד עֶדְרוֹ שֶׁל גּוֹי, וְגוֹי חוֹלֵב וּמֵבִיא לוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ — פְּשִׁיטָא, וְאִי דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ — אַמַּאי? לְעוֹלָם דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא, וְכִי קָאֵי חָזֵי לֵיהּ, וְכִי יָתֵיב לָא חֲזֵי לֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּיָתֵיב לָא חָזֵי לֵיהּ, נֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַיְיתֵי וּמְעָרֵב בֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּכִי קָאֵי חָזֵי לֵיהּ, אִירְתוֹתֵי מִירְתַת וְלָא מְיעָרֵב בֵּיהּ. וְהַדְּבַשׁ. דְּבַשׁ לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אִיעָרוֹבֵי — מִיסְרָא סְרֵי, אִי מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם — נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, אִי מִשּׁוּם גִּיעוּלֵי גוֹיִם — נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא וּמוּתָּר. וְהַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפוֹת, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה. וּרְמִינְהִי: הַבּוֹצֵר לַגַּת — שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר, וְאוֹדִי לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי! הָתָם קָא בָעֵי לֵיהּ לְמַשְׁקֶה, הָכָא לָא קָא בָעֵי לֵיהּ לְמַשְׁקֶה. וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה: תָּנוּ רַבָּנַן, אֵיזוֹ הִיא טָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה? כֹּל שֶׁרֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר. וְאֵיזוֹ צִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה? כָּל שֶׁכִּילְבִּית אַחַת אוֹ שְׁתֵּי כִּילְבִּיּוֹתאסורין בחותם אחד - לשגר ביד עובד כוכבים דכיון דבשר ותכלת דמיהן יקרים טרח ומזייף להחליפם ועל היין לנסכו. ואחלב פריך לקמן: חילתית - להחליף זה בזה פורתא הוא דמהני ולא טרח ומזייף: פת למאי ניחוש לה - כלל לא גרסינן [הכא אלא במלתיה דשמואל גרסינן] לה (והכי) [והכא] גרסינן מאי שנא גבינה כו': ה"ג ושמואל חתיכת דג היינו בשר ותרי גווני בשר לא אמרינן פת למאי ניחוש לה כו': חתיכות דג - דמיהן יקרים ומזייף: שמואל כו' - שמואל לא פליג אדרב אלא קסבר לא צריך לאתנוחי סימנא למיתני אחתיכת דג לאיסור ועל הפת להתיר כדמפרש ואזיל: ושמואל - אמר לך חתיכת דג היינו בשר וכיון דבשר אשמועינן הרי דגים בכלל: ופת למאי ניחוש לה - דניתב לה סימנא להתיר ולמיתני חמפ"ג: אי משום איחלופי כו' - מאי איכא למיחש: כי הדדי - שמא יש עמו הדומה לו פשיטא לן כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא: אין לוקחין ימ"ח מח"ג כו' - שחנוונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן העובד כוכבים מיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו: שיגר לו - במתנה: סלקונדרי רומין - נחתומין שברומי: אוכלין אותה - ואסור משום שמערבין בה קירבי דגים טמאים וחתיכות גדולות עושין ממנה: זקן אחד - עובד כוכבים היה: למעוטי בידוע - גבי כבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואם בידוע שנתן יין שם אסורין אפילו בהנאה: למעוטי מורייס - דאסור אפי' בהנאה והך סתמ' ר"מ היא: מתני' והדבדבניות - אשכולות של ענבים: שאינה טרופה - שניכרין חתיכות דגים: עלה של חילתית - דהא לא מפסקו לה בסכינא: וזיתי גלוסקאות המגולגלין - זיתים הכנוסין בכלי עגול ומתחממין ונעצרין מאיליהן כעין גלוסקא. מגולגלין כמו מגולגלת שנתחממו ונרפו מחמת שמנן ובלע"ז מול"ש. ובגמ' (דף מ:) פריך פשיטא למאי ניחוש לה: שלחין אסורין - אזיתים קמהדר. ובגמרא (דף מ:) מפרש לה: מן הסלולה - הנמכרין בסל לפני החנוני אסורין. ובגמרא מפרש מפני שמזלף עליהן יין: מן ההפתק - מקום כינוסן של חגבים מלוחין: מותרין - דאין מזלף עליהן עד שנותנו לפניו למכור: וכן לתרומה - מפרש בגמ': גמ' יושב ישראל - ואפילו אין רואהו: איערובי - שמא עירב בו יין: הבוצר לגת - לדרכן בגת ולעשות מהן יין: הוכשר - לענין טומאה במשקה הנזלף הואיל ולכך הן עומדין ניחא ליה במאי דנפיק מינייהו. ודבדבניות עצמן הן לאכילה: כל שראש ושדרה ניכרין - של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהן חדים ואין להן חוט השדרה: כילבית - גדילה מאיליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמא אין כילבית גדילה בו:פת למאי ניחוש לה כו' - בקונטרס לא גרס האי עד מילתיה דשמואל ונראה טעמא משום דלמה יקשה זה על פת יותר מן האחרים מיהו אין בשביל כך להגיה הספרים: ימ"ח מח"ג אינם ניקחים אלא מן המומחה - ואע"ג דקא חשיב חלב הוצרך לחשוב גבינה לפי שאין טעם איסורן שוה שחלב אסור משום עירוב חלב טמא אבל טעם גבינה הוא משום גילוי כדפרי' לעיל (עבודה זרה דף לה.) מיהו לרבי ירמיה דמפרש לעיל (שם) טעם גבינה משום צחצוחי חלב טמא לפרש"י קשה לרבי יהודה למה הוצרך לשנות כאן גבינה ובתוספתא קא חשיב בזאת הברייתא במקום חלב חתיכת דג שאין בה סימן: תנינא להא דת"ר - תימה דהא תני במתני' וישראל רואהו משמע הא לא חזי ליה כל שעתא אסור וי"ל דרואהו לאו דוקא אלא ר"ל יכול לראותו: אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא - דכיון דיושב בצד עדרו וליכא למיחש לגילוי כיון שכל שעה הוא תופסו בידו א"כ ליכא למיחש למידי מיהו היכא דיש לחוש לגילוי אסור כדפרישית לעיל דמסננת לא מהני מידי היכא דטרקי' כדאמרי' בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:): התם קא בעי ליה למשקה - וא"ת ודקארי לה מאי קארי פשיטא דבוצר לגת תנן וי"ל דס"ד דמקשה דה"ה בוצר לאכילה והא דנקט לגת לרבותא (דב"ה) [דהלל] דאפילו הכי לא הוכשר: