Avodah Zarah 48b

מַתְנִי׳ לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר. גְּמָ׳ לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ. מִכְּלָל דִּבְצֵל קוֹמָתָהּ, אִם יָשַׁב — טָמֵא? לֹא, דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ נָמֵי, אִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ לְצֵל צִילָּהּ לֹא יֵשֵׁב. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, וְאִם יָשַׁב טָהוֹר. פְּשִׁיטָא? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל קוֹמָתָהּ. מִכְּלָל דִּלְצֵל צִילָּהּ אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה יֵשֵׁב? לָא, הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ אִם יָשַׁב — טָהוֹר. וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. מַאי טַעְמָא? אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה. מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״ — מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עָבַר אוֹ עוֹבֵר? רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר: עוֹבֵר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִם עָבַר. וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, לְמָה לִי ״אַרְהֵיטְנִי״? מִישְׁרָא שְׁרֵי! וְאִי דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחְרִינָא, כִּי אָמַר ״אַרְהֵיטְנִי״ מִי שְׁרֵי? לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. מַתְנִי׳ זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַחֲזֵירִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — אָסוּר, וְרַבָּנַן אָמְרִי: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — מוּתָּר? הָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא נַעֲשָׂה זֶבֶל, וְנֶאֱמַר: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״. קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי! בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי לָא קַשְׁיָא: הָתָם, דְּקָאָזֵיל לְאִיבּוּד — מַתִּיר, הָכָא, דְּלָא קָאָזֵיל לְאִיבּוּד — אָסוּר. אֶלָּא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן קַשְׁיָא, אֵיפוֹךְ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא תֵּיפוֹךְ, דְּרַבִּי יוֹסֵי כִּדְשַׁנִּין, דְּרַבָּנַן כִּדְאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: מָה שֶׁמַּשְׁבִּיחַ בָּעוֹר — פּוֹגֵם בַּבָּשָׂר. הָכָא נָמֵי, מָה שֶׁמַּשְׁבִּיחַ בַּנְּבִיָּה, פּוֹגֵם בַּצֵּל. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עׇרְלָה, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עׇרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם נָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב — מוּתָּר. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי

מתני' לא ישב בצילה - האי צל לאו תחת נוף האילן הוא דאם כן לא מתני ליה ואם ישב טהור דהא קתני סיפא לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא אלא מן האילן והלאה הלכך לאו אהל הוא שכשהחמה במזרח או במערב יש לכל אדם צל ארוך וכשהחמה עומדת באמצע הרקיע אין לכל דבר צל אלא תחתיו: תחתיה - נוף האילן שהאהיל עליו האילן: ואם עבר טמא - כדמפרש בגמרא: היתה גוזלת את הרבים - שהיה נופה נוטה לרשות הרבים: ועבר תחתיה טהור - דהך טומאה דרבנן היא וקרא דמייתינן בגמרא אסמכתא בעלמא היא והכי נמי אמרי' בפ' ר' ישמעאל (לקמן עבודה זרה נב:) דהך טומאה דרבנן היא והיכא דגוזלת את הרבים לא גזור רבנן: גמ' פשיטא - דלא ישב בצילה דהא קא מיתהני מעבודת כוכבים: לצל צילה - שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו ואצטריך לאשמועינן דאפילו בצל צילה לא ישב: מכלל דבצל קומתה אם ישב טמא - בתמיהה. והלא אינו מן האילן הוא ולא תחת נופו: לא בצל קומתה נמי אם ישב טהור - ובלבד שלא ישב ממש תחתיה ומשום רישא נקט צל צילה דקתני לא ישב לכתחלה ואשמעינן דאפילו בצל צילה לא ישב אבל סיפא ישב טהור אפילו אצל קומתה קאי: מכלל דבצל צילה לכתחלה ישב - בתמיהה. כיון דאוקמת מתני' אצל קומתה ורישא נמי דקתני לא ישב בצל קומתה מכלל דבצל צילה לכתחלה ישב והא קא מיתהני: אם ישב טהור - ובלבד שלא יהא תחתיה דהא קתני לקמן דאי עבר טמא וכ"ש ישב: א"א דליכא תקרובת עבודת כוכבים - ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו: עבר - דאי עבר דיעבד או עובר לכתחלה: כי מטית התם - רב ששת סגי נהורא הוה וזה מושכו והיתה בעירו אשרה גוזלת את הרבים א"ל כי מטית התם: ארהיטני - משכני במרוצה: מתני' זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים - שהאילן גם הוא קשה להן שמעכב החמה מלבא: אבל לא בימות החמה - שהצל יפה להן: וחזירין - לטוג"א בלע"ז: לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - שהצל יפה לחזרת לעולם: שהנבייה - עליו נושרין בימות הגשמים מן האילן: גמ' זה וזה - נבייה דאיסור וקרקע עולם דהיתר גורמין לירקות שיגדלו: שוחק וזורה לרוח - ולא חייש לזבל: התם קאזיל לאיבוד - לאבדה הוא מתכוין וכבר בטלה עבודת כוכבים ולא גרעא מעבודת כוכבים שנשתברה מאליה הלכך ליכא זה וזה גורם שהרי אין כאן איסור כל כך דאפילו רבנן לא אסרי אלא משום גזירה דלמא מגבה ליה כו' כדאוקימנא בריש פירקין (עבודה זרה דף מב.): הכא לא אזיל לאיבוד - שהרי דרכה בכך ואין עבודת כוכבים בטלה דרך גדילתה הלכך איסור הנאה הוא זה וזה גורם אסור: איפוך - כולה מתני' ולא תשני דרבי יוסי אדרבי יוסי כדשנית: כדשנין - מעיקרא ולעולם זה וזה גורם אסור ס"ל: דרבנן - אדרבנן לא קשיא אינהו נמי זה וזה גורם אסור סבירא להו כדאמרינן אף היא נעשית זבל והכא היינו טעמא דשרו דליכא גורם איסור כלל דמה שמשביח אילן את הירקות בעליו פוגם בצל: ודרב מרי - [בתמורה] (דף כד.) גבי אין מרגילין בפסולי מוקדשים להפשיט דרך הרגלים כעין מפוח של נפחים בעלי מומין שנפדו ושחטן לצרכו ואע"פ שהעור נמכר ביוקר אסור להרגיל לפי שבזיון קדשים הוא שמקלקל הבשר קשיא לן התם אמאי הא פסידא דהקדש הוא דאי הוה שרית ליה להרגיל ולמכור העור ביוקר הוה טפי פריק להו מעיקרא ושני רב מרי ליכא פסידא דמה שמשביח בדמי העור פוגם בדמי הבשר: ערלה לא נאסר אלא הפירי הלכך אגוז איסור הנאה דקא מתהני מיניה שחוזר ונעשה אילן: יחור - נוף: שאם נטע - האגוז של ערלה מותר. אלמא כי גדל האילן וטוען פירות הוו להו הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר וקתני מותר:

לא ישב בצילה - ולא דמי לצלו של היכל (פסחים דף כו.) דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א"נ חומרא דעבודת כוכבים שאני: אי דאיכא דירכא אחרינא - פי' קצר כזה דאי בעינן למימר אפי' ארוך יותר אם כן אין לדבר סוף: ורבנן סברי זה וזה גורם מותר - פי' רבינו שמואל ומ"מ אסרי רבנן ירקות בימות החמה דלא דמי דהכא עם זבל נבייה המהנה לגדל ולהחליף זבל הקרקע נמי שהוא של היתר מהני לגדל ולהחליף אבל לגורם דצל חיישינן שכולו אסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה וליכא נמי צל אחר דהיתר גורם עמו להגין מן החמה נמצאת כל הנאת הצל לאיסור ודמי שפיר לפרה שנתפטמה בכרשיני היתר ושל עבודת כוכבים ביחד ששניהם הועילו לפטם הפרה ונקרא זה וזה גורם: התם דקאזיל לאיבוד - פי' בקונטרס דלאבדה מתכוין וכבר בטלה והוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה וקשה בה טובא דלמ"ד (לעיל עבודה זרה מא:) עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה תקשי ואפילו למאן דשרי נמי הא אין מבטל ישראל עבודת כוכבים של עובד כוכבים ועוד דבשל ישראל נמי איירי ר' יוסי מדמייתי ראיה (לעיל עבודה זרה דף מד.) מעגל וממפלצת שהיא של ישראל ועבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה עולמית לכן נראה לפרש דקאזיל לאיבוד דלא שכיח שיבא לזיבול בזריי' לרוח שאין נופל כ"כ ביחד ומ"מ אפילו לכי האי גוונא חיישי רבנן: נוטעין יחור של ערלה - וקמ"ל דלא גזרינן יחור אטו אגוז דבייחור לא שייך ביה ערלה: ואין נוטעין אגוז של ערלה - צ"ל דבאיסור נטיעת אגוז לכתחלה נמי לא פליגי רבנן דאי פליגי ושרו אם כן לדידהו אמאי ערלה בשריפה ינטעו אותם ויהיה היוצא מהם זה וזה גורם ודוחק לומר דאיירי התם באין ראוין ליטע אלא ודאי בדיעבד פליגי ובא ר' יוסי לאשמעינן שאם נטעוהו אף בדיעבד כל הגדל ממנו אסור וכדמפרש טעמא מפני שהוא פרי דמשמע שבא להשמיענו היכא דנטע אגוז של ערלה דאפילו דיעבד אסורים הפירות והא דנקט אין נוטעין איידי דתני רישא נוטעין תנא סיפא אין נוטעין:

עבודה זרה מח:

Navigate the library