Avodah Zarah 35a

מִכְּלָל דְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה שָׁרוּ פִּרְשַׁיְיהוּ. וּמִדְּקָאָמַר לֵיהּ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ: אִם כֵּן לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָאָה — מִכְּלָל דַּעֲבוֹדָה זָרָה אֲסִיר פִּרְשַׁיְיהוּ. וְלַהְדַּר לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּלֵיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ! דְּהָא מוּרְיָיס, לְרַבָּנַן דְּלָא אַסְרוּהּ בַּהֲנָאָה, מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלֵיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ? אָמְרִי: הָכָא, כֵּיוָן דְּאוֹקֹמֵיה קָא מוֹקֵים, חֲשִׁיב לֵיהּ כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ בְּעֵינֵיהּ. הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר וְכוּ׳. מַאי ״כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲרֵיבִים עָלַי דִּבְרֵי דוֹדֶיךָ יוֹתֵר מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. מַאי שְׁנָא הַאי קְרָא דְּשַׁיְילֵיהּ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַמֵּי: מֵרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא קָאָמַר לֵיהּ, ״יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ״. אֲמַר לֵיהּ: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, חֲשׁוֹק שִׂפְתוֹתֶיךָ זוֹ בָּזוֹ וְאַל תִּבָּהֵל לְהָשִׁיב. מַאי טַעְמָא? אָמַר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא: גְּזֵרָה חֲדָשָׁה הִיא, וְאֵין מְפַקְפְּקִין בַּהּ. מַאי גְּזֵירְתָּא? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִשּׁוּם נִיקּוּר. וְלֵימָא לֵיהּ מִשּׁוּם נִיקּוּר! כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: כִּי גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא בְּמַעְרְבָא לָא מְגַלּוּ טַעְמָא עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, דִּלְמָא אִיכָּא אִינִישׁ דְּלָא סְבִירָא לֵיהּ וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּהּ. מְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי יִרְמְיָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, יְבֵשָׁה תִּשְׁתְּרֵי, יָשָׁן תִּשְׁתְּרֵי! דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יָבֵשׁ מוּתָּר, אֵין מַנִּיחוֹ לְיַבֵּשׁ, יָשָׁן מוּתָּר, אֵין מַנִּיחוֹ לְיַשֵּׁן. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלֹא צִחְצוּחֵי חָלָב, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּעוֹר קֵיבַת נְבֵילָה. הָא קֵיבָה גּוּפָא שַׁרְיָא, וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָתְנַן: קֵיבַת הַגּוֹי וְשֶׁל נְבֵילָה — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, וְהָוֵינַן בַּהּ, אַטּוּ דְּגוֹי לָאו נְבֵלָה הִיא? וְאָמַר שְׁמוּאֵל: חֲדָא קָתָנֵי, קֵיבַת שְׁחִיטַת גּוֹי — נְבֵלָה אֲסוּרָה! לָא קַשְׁיָא.

מכלל דאיסורי הנאה - כי עולה וה"ה לשור הנסקל שרי פרשייהו: דברי דודיך - דברי סופרים: מיינה - עיקר תורה שבכתב: חשוק שפתותיך - כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן: ואל תבהל להשיב - ואל תדקדק להקשות לו: גזרה חדשה - מקרוב גזרו על הגבינה: ואין מפקפקין בה - ואין מפרשין טעמה כדמפרש ואזיל מפקפקין לשון חטיטה בדבר סתום לפשפשו ובלע"ז פוריי"ר כמו (סוכה דף טו.) מפקפק ונוטל אחת מבינתיים: לא מגלו טעמא - למה גזרו עליו: דלמא איכא - דלית ליה ההוא טעמא ולא בדיל מיניה ומזלזל בה אבל השתא דלא מגלו טעמא דמלתא בדלי מיניה כ"ע דסברי קמו רבנן במלתא דאתי מיניה חורבא ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא: יבש מותר - כל גילוי שיבש מותר דארס של נחש אילו היה שם לא היה מניחו ליבש: ישן מותר וכו' - יין ושכר שנתגלו כשהם חדשים והמתין להם עד שנתיישנו מותר דאי היה בו ארס של נחש לא היה מניחו ליישן: לפי שא"א לגבינה בלא צחצוחי חלב - בין גומא של גבינה נשאר מן החלב וחלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור דלמא עריב ביה חלב טמא וחלב טמא אינו עומד ואם עירב טמא בטהור הטמא נשאר עם נסיובי דחלבא הטהור שקורין מישג"א וחלב טמא אסור מן התורה ובבכורות (דף ו:) ילפינן לה ויש לחוש שבגומות נשאר ממנו: בעור קיבת נבלה - ועור לאו פירשא הוא ואסור: ומי אמר שמואל - דעור קיבת נבלה דאסורה אבל קיבה עצמה דנבלה דהיינו חלב הקרוש הכנוס במעי הטלה שריא אלמא פירשא בעלמא הוא:

יש ספרים שרומזים המשנה השיאו לדבר אחר ופריך וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דהא מורייס לרבנן לא אסרו בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיניה ומשני הכא כיון דאוקומי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי ור"ח הזכיר גירסא זו בפירושיו: השיאו - לשון משיאו עצה ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני: שחבירו מוכיח עליו לריח שמניך כו' - סמיך אסיפיה דקרא על כן עלמות אהבוך: מאי שנא האי קרא דשייליה - ומסיק מרישא דקרא ירושלמי אם להפליגו נתכוין הוה לו להפליגו בדברים אחרים בה' מקראות שבתורה שהסימן ממ"ש א"ו מחר משוקדים שאת ארור וקם א"ר אילא דברים שמשיקין עליהם את הפה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו ר"ש בר חגי בשם ר' שמואל בר נחמני כבשים ללבושך וגו' כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם ד"ת הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה וקתני התם דר' ישמעאל קטן היה באותה שעה ומסייע להדא דתני ר"ש בן יוחי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימן הזאת אינה נגלית לכל בריה ובריה כך אין לך רשות לשקע עצמך על ד"ת אלא בפני אדם כשר ונראה כי זהו טעם תלמוד שלנו דקאמר בסמוך כי גזרי גזירתא במערבא כו' אלא שאינו מפרשו כאן היטב ואומר מורי הר"ר אלחנן שזהו מה שיסד הקליר בפרשת פרה אדומה אין להרהר על מה נחקקה שכולם נתנו בנשיקה לשון משיקין עליהם את הפה: משום ניקור - תימה לקמן דמסקינן טעמא דחלב דבעינן ישראל רואהו דחיישינן לעירוב חלב טמא תיפוק ליה משום גילוי וי"ל דאין ה"נ אלא טעמא פסיקא ליה נקט הכא בשאין ישראל רואהו דמערב אבל טעמא דגילוי זמנין דלא שייך כגון שמצא העובד כוכבים יוצא ממקום שחולב שם דכיון שכל שעה תופסו בידו ליכא למיחש לניקורא וא"ת מפני מה אסרו משום גילוי יותר ממים ודבש למאן דאית ליה באלו טריפות (חולין דף מט:) דשייך בהו גילוי וי"ל דבכל המשקים אע"ג דלא קפדי אגלויא משום נקורא אמנקיותא מיהא קפדי אבל גבי חלב מתוך שרוב פעמים אינו נאכל בעין וגם מסננין אותו אמנקיותא נמי לא קפדי ומסננת אינו מועיל כלום לארס כדאמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:) דלא מהני מסננת היכא דטרקיה פי' שערבבו: ישן תשתרי - תימה לישני גזרה ישן אטו חדש כדמשני לעיל (עבודה זרה דף לא:) גבי שכר וי"ל דהתם איכא למיגזר דלא מינכר כולי האי בין ישן לחדש כמו גבי גבינה: לפי שא"א בלא צחצוחי חלב - פ"ה בין גומות של גבינה נשאר מן החלב ודלמא עריב ביה חלב טמא וקשה דא"כ ה"ל לר' ירמיה למימר אלא כיון דהדר ביה משנויא קמא ועוד דאטו מי חיישינן דעובד כוכבים שוטה הוה שעירב בו חלב טמא אע"פ שהוא יודע שאינו עומד לכן פר"ת דקאי אמאי דהוה פריך יבשה תשתרי ומשני דאפי' כשהוא נראה ישן לעולם נשאר הארס בתוך לחלוחית הגבינה ביני אטפי ור"י הביא ראיה מן הירושלמי לדברי ר"ת דקאמר חלב העובד כוכבים למה אסור משום גלוי ויעמיד א"ר שמואל בר רב יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים ופי' ויעמיד ויבשנה ומשני מפני ארס הנתון כו' וקושיא שניה קיימא אגבינה כלומר גבינה שיעשו מיהא תישתרי דארס הוא אינו מניחו ליבש ומסיק מפני ארס הנתון בין הנקבים כמו שמתרץ בתלמודנו אבל אין לפרש כפירוש הר"ר אלחנן דקאי אחלב והכי פריך למה אסרוהו משום גלוי יעמידנו ואם יש בו ארס לא יעמוד דהכי מקשה התלמוד גבי חלב טמא בסמוך דליתיה דהא לא מצינו בשום מקום שיניח חלב להקפות בשביל ארס הנתון בו: מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה - וא"ת מאי איריא נבלה אפי' שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב וי"ל דדוקא נקט נבלה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בשר בחלב ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקומי קא מוקים אינו אסור אלא מדרבנן: ומי אמר שמואל הכי - ה"ה דהוה מצי למפרך בפשיטות ממתני' דחולין (דף קטז.) אלא משמואל אשמואל ניחא למפרך: חדא קתני קיבת שחיטת עובד כוכבים נבלה היא - תימה לפי מה שפיר"ת סוף כל הבשר (חולין דף קטז: ושם) שיש חילוק בחלב הקיבה שאותו שהוא קרוש לא נאסר מעולם אף קודם חזרה דפירשא בעלמא הוא שאינו ראוי אלא להעמידה אבל חלב הצלול שאינו ראוי להעמידה כלל מתחלה היו מחשבין חלב גמור וחזרו בהם מתוך קושיא דקיבת העולה דשורפה חיה אע"פ שא"א שלא יתערב מחלב הצלול עם הקרוש ולפירוש זה קשיא אמאי לא משני הכא כולה קודם חזרה והכא דקתני גבי העמדה מיירי בקרוש ולהכי דייקי' הא קיבה גופא שריא והתם דלא מיירי בהעמדה מיירי בצלול וי"ל דנהי דאין צלול מעמיד דמ"מ אין העובדי כוכבים בוררין אותו כ"כ שלא ישאר מן הצלול ומדקאמר שמואל בעור קיבת נבלה משמע הא קיבה גופא שריא ואע"פ שנשאר שם מן הצלול כדפי' שאין העובדי כוכבים טורחים לבררו ואור"ת כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאיסור בגבינת העובד כוכבים דהא טעם האיסור הוה משום ניקור כריב"ל דקי"ל הלכה כריב"ל אף לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל דהא (עירובין מז:) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן פסק ר"ח וכן בסדר תנאים ואמוראים פסק הלכה כריב"ל בכ"מ וגם דברי רב אדא בר אהבה אינם כלום כיון שאינו אותו רב אדא בר אהבה שהיה תלמידו של רבא שהיה בתראה שהרי הוזכרו דבריו קודם דברי רב חסדא ורב נחמן בר יצחק שהיו קדמונים יותר מרבא וגם דברי רב חסדא ורב נחמן בר יצחק עמדו בקושיא וליכא למיחש נמי משום עירוב חלב טמא כדפרי' לעיל (גבי) שלא (עמד) כפרש"י שהרי אין העובדי כוכבים שוטים לערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד אלא ודאי אין הטעם אלא משום נקור ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך (דף נז: ד"ה לאפוקי) וגם בהרבה מקומות יש שאוכלים אותם מפני שמעמידין אותם בפרחים וגם גאוני נרבונא התירו אותם במקומן מטעם שמעמידין אותם בפרחים מיהו במקומנו שמעמידין בקיבה אומר הרב ר"י בן הר"ר חיים שיש טעם קצת לאסור מפני שמולחין הקיבה בעורה ואיכא איסור דבשר בחלב דמליח הרי הוא כרותח ואני ראיתי מקומות שהן מעמידים בנבלת דבר אחר מליח:

עבודה זרה לה.

Navigate the library