Avodah Zarah 37a

הוֹאִיל וְרָאוּי לְבִיאָה, מְטַמֵּא נָמֵי בְּזִיבָה. אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, הָא תִּינוֹקֶת גּוֹיָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְבִיאָה, מְטַמְּאָה נָמֵי בְּזִיבָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי יָדַע לְאַרְגּוֹלֵי, וְהָא לָא יָדְעָה לְאַרְגּוֹלֵי? קָא מַשְׁמַע לַן. מִיסְתְּמִיךְ וְאָזֵיל רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה אַכַּתְפֵּיהּ דְּרַבִּי שִׂמְלַאי שַׁמָּעֵיהּ, אָמַר לוֹ: שִׂמְלַאי, לֹא הָיִיתָ אֶמֶשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּשֶׁהִתַּרְנוּ אֶת הַשֶּׁמֶן. אָמַר לוֹ: בְּיָמֵינוּ תַּתִּיר אַף אֶת הַפַּת! אָמַר לוֹ: אִם כֵּן קָרוּ לַן ״בֵּית דִּינָא שָׁרְיָא״! דִּתְנַן: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אַיַּיל קַמְצָא דְּכַן, וְעַל מַשְׁקֵה בֵּית מַטְבְּחַיָּא דְּכַן, וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם שְׁרָא תְּלָת, וּמַר שְׁרָא חֲדָא, וְאִי שָׁרֵי מָר חֲדָא אַחֲרִיתִי, אַכַּתִּי תַּרְתֵּין הוּא דְּהָוְיָין! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא [נָמֵי] שְׁרַאי אַחֲרִיתִי. מַאי הִיא? דִּתְנַן: זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ — אֵינוֹ גֵּט, וְתָנֵי עֲלַהּ: וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לִינָּשֵׂא, וְאָמְרִינַן: מַאן ״רַבּוֹתֵינוּ״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּית דִּינָא דִּשְׁרוֹ מִשְׁחָא. סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הוֹרָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ כׇּל שְׁעָתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: כׇּל סִיעָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) [אֶלְעָזָר] לְהָהוּא סָבָא: כִּי שְׁרִיתוּהָ — לְאַלְתַּר שְׁרִיתוּהָ, דְּלָא אָתֵי, אוֹ דִלְמָא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנָאֵיהּ? וְתִיבְּעֵי לָךְ אַמַּתְנִיתִין, דִּתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ — הָוֵי גֵּט, דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנַאי. וְתִיבְּעֵי לָךְ: לְאַלְתַּר הָוֵי גִּיטָּא, דְּהָא לָא אֲתָא, אוֹ דִּלְמָא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנָאֵיהּ? אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּהֲוֵית בְּהָהוּא מִנְיָינָא. אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים ״לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ״ — לְכִי נָפְקָא קָאָמַר לַהּ, וְכִי מָיֵית בְּלֵילְיָא — גֵּט לְאַחַר מִיתָה הוּא. ״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ״ — מֵעַכְשָׁיו קָאָמַר לָהּ, וְכִי מָיֵית בְּלֵילְיָא — הָא וַדַּאי תְּנָאָה הָוֵי, וְגֵט מֵחַיִּים הוּא, כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּ״אִם תֵּצֵא״, רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, וְהָוֵה לֵיהּ כְּ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״, כְּ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״, וְרַבָּנַן לֵית לְהוּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, וְהָוֵה לֵיהּ כְּ״זֶה גִּיטִּיךְ אִם מַתִּי״ גְּרֵידָא. גּוּפָא: הֵעִיד יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אַיַּיל קַמְצָא דְּכַן, וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מַטְבְּחַיָּא דְּכַן, וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״. מַאי אַיַּיל קַמְצָא? רַב פָּפָּא אָמַר: שׁוֹשִׁיבָא, וְרַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר: סוּסְבִּיל. רַב פָּפָּא אָמַר: שׁוֹשִׁיבָא, וְקָמִיפַּלְגִי בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ. מָר סָבַר: רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ אָסוּר, וּמָר סָבַר: רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ מוּתָּר. רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר:

הואיל וראוי לביאה כו' - דטעמא דגזירת זיבה משום ביאה הואי כדאמרן שלא יהא תינוק של ישראל רגיל אצלו במשכב זכור הלכך לא גזרו עליה עד דחזי לביאה: פשיטא - כיון דתינוק משעה שראוי ה"ה לתינוקת: מהו דתימא האי - תינוק כשראוי לביאה הוא ערום לארגולי להמשיך ישראל אצלו: אבל תינוקת בת ג' אע"ג דבת ביאה היא אין בה ערמומית דלא ידעה לארגולי עד שתהא בת תשעה לא נגזר עליה קמ"ל: אייל קמצא - מין חגב הוא: דכן - שהוא טהור ומותר באכילה: ועל משקה בית מטבחיא - הדם והמים שהן בבית המטבחיים שבעזרה: דכן - לא גזרו עליהם טומאת משקין. ופלוגתא היא לקמן רב אמר דכן ממש דסבר אין משקין מקבלין טומאה אלא מדרבנן ובהני לא גזור ושמואל אמר דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן קסבר שמואל יש למשקין טומאה מן התורה להיטמא ולא מצו רבנן לדכינהו: ועל דיקרב למיתא מסאב - הנוגע במת טמא. ולקמן פריך הא דאורייתא היא ועוד הא חומרא היא ויוסף אסרא מיבעי ליה: שרא תלת - דהא לקמן מפרש דהאי על דיקרב למיתא מסאב קולא היא: אינו גט - דהא לא אמר שיהא גט אלא עד י"ב חודש והוא כבר מת ואין יכול לגרש וזקוקה ליבם אם אין לו בן. אבל אי אמר מעכשיו יהא גט אם לא באתי עד י"ב חודש ומת בתוך כך הרי זה גט ואינה זקוקה ליבם: כר' יוסי - בב"ב בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו.) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דלהוי משמע גופא מהיום שלא אהא רשאי למכרם ופירא לאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אלא לאחר מיתה לא אמר כלום ויירשו אחיו עמו או אם היה עליו בע"ח מאוחר לאחר מתנה זו בע"ח גובה את חובו רבי יוסי אמר אינו צריך דלהכי כתיב זמן בשטר לומר מעכשיו תהא מתנה מגופה של קרקע ופירות לאחר מיתה דאי לא בעי למיתב ליה אלא לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר. וה"נ זמנו של גט מוכיח דה"ק ליה מעכשיו יהא גט אם לא באתי ותנאה בעלמא הוא וכי לא אתא איקיים תנאה: רבי יהודה הנשיא - בן בנו של רבי היה הורה שהיא מותרת לינשא: כל שעתו - כל ימיו נחלקו עליו: לאלתר שריתוה - כששמעו בו שמת: ה"ג לאלתר שריתוה דודאי לא אתי עוד: אין ה"נ - דאיכא למיבעי אמתניתין: אלא - להכי בעינן בעיין לה אקמייתא משום דהוית בההוא מניינא דרבי יהודה נשיאה דשרייה וידעת לאימת שרייה ומדרבי יהודה נשמע למתני' להיכא דאמר לה מעכשיו: הכל מודים - ואפילו רבי יוסי היכא דאמר לה בהאי לישנא הרי זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה: לכי נפקא לה קאמר לה - דליהוי גיטא ומקמי הכי לא ליהוי גיטא ואי מיית בליליא לאו גיטא הוא ואע"ג דא"ר יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו וכמאן דכתיב ביה מהיום דמי ה"ל כמהיום ולאחר מיתה ותנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא האי לאחר מיתה אי תנאה הוי והכי משמע מהיום יהא גט אם אמות אי חזרה הוה דהדר ביה ממאי דאמר מהיום ולא דמי למתנה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה דהתם הכי קאמר גופא מהיום קני ופירא לאחר מיתה אבל גט ליכא למימר הכי וכי האי גוונא מפרש לה ביש נוחלין (ב"ב קלו.): ע"מ שתצא חמה מנרתיקה - ודכוותה הכא על מנת שלא אבוא כל שנים עשר חודש: מעכשיו קאמר - דליהוי גיטא ע"מ שתתקיים תנאי זה וכי מקיים תנאי זה ונפקא חמה איגלאי מילתא למפרע דבשעת מסירה הוי גט ואע"ג דמיית בליליא ה"ל גט מחיים ודכוותיה מת בתוך י"ב חודש הרי נתקיים התנאי שלא בא וה"ל גט למפרע: דאמר רב הונא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי - ע"מ ודאי תנאה משמע וה"ק מעכשיו יהא גט ע"מ שיתקיים תנאי זה וכל אימת דמתקיים תנאה ה"ל גט למפרע: לא נחלקו אלא באם תצא - ומת בליליא דכוותיה התם באם לא באתי דאמרינן התם בפ' מי שאחזו קורדיקוס (גיטין דף עב. עז.) אם שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לכשיתקיים אמר מהיום גלי דעתיה דמעכשיו לא אמר מהיום הוי משמע לכשיתקיים. הלכך ר' יהודה הנשיא סבר לה כרבי יוסי דאמר דאף על גב דלא כתב מהיום זמנו של שטר מוכיח עליו כמאן דכתב מהיום דמי וה"ל כמהיום אם מתי דאמרינן במסכת גיטין (דף עב:) תנאה הוא וכי מיית הוי גיטא למפרע מחיים ורבנן לית להו דרבי יוסי וה"ל כאם מתי גרידא דאמרינן התם דלשון אם כי לא אמר מהיום משמע לכשאמות קאמר וה"נ משמע ולכשתצא ולכשלא אבוא וה"ל גט לאחר מיתה: שושיבא - מין חגב וראשו ארוך: וקמיפלגי - יוסי בן יועזר ורבנן בראשו ארוך דסימני חגבים טהורים נפקא לן מארבה סלעם חרגול חגב ופליגי תנאי באלו טריפות (חולין דף סו.) בראשו ארוך איכא דדאין ליה בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט הני מיני שרי אבל מין אחרינא לא וכל מינא דהני אין ראשו ארוך ואיכא דדאין בכלל ופרט וכלל ומרבי כל כעין הפרט לא ראי ארבה כראי סלעם וכו' הצד השוה שבהן שיש להן ד' רגלים ד' כנפים ויש להן קרסולין וכנפיו חופין את רובו אף אני אביא כל שיש לו ד' סימנים הללו:

לאלתר שריתוה דהא לא אתי - וא"ת פשיטא דלאלתר היא מותרת דמיד שמת הרי התנאי כמקוים דלא ישוב עוד לביתו וי"ל דמ"מ מיבעי ליה אי גזרינן מת אטו לא מת: ורבנן לית להו דרבי יוסי - פירוש בני דורו שהיו חלוקין עליו ומ"מ ליכא למפשט דאין הלכה כר' יוסי דכי ליה להו הכא היינו בעל פה אבל בשטר מודו ליה:

עבודה זרה לז.

Navigate the library